מכירים את הנטייה הזאת שיש לנו... לא להיות ישירים ברגשות ובמחשבות שלנו כלפי אחרים בגלל שלא בא לנו לגרום להם להרגיש כ"כ טוב עם עצמם, או בגלל שאנחנו לא רוצים שהם יחשבו שאנחנו מוזרים?
בכל מקרה, אני מכירה את ההרגשה הזאת.. מאוד מכירה אותה.
לפני כמה שנים לא הייתה לי את הנטייה הזאת.. אבל בעקבות החשפותי לכמה אנשים חדשים ולטבע האדם- למדתי לשחק את זה.
לא לחייך יותר מידי, לא לומר את כל מה שעל ליבי, לא להפתח, לא לשתף... ככה זה..
זה מוזר, זה באמת מוזר שהתרגלנו להיות כאלה. הכל בגלל המשחקים המטומטמים של בני האדם.. מסתבר שדברים לא ברורים ולא מתעניינים בך מספיק- ימשכו אותך ויסקרנו אותך.
לשימחתי, יצא לי להכיר מספר אנשים שאין להם את הנטייה הזאת..
זה ממש כיף, כל כך כיף לדבר איתם. לא צריך להסתיר רגשות, לא צריך להתבייש לומר מה אתה חושב, אין לך סיבה להתחרט על דבר שאמרת.. אין צורך בכל המשחקים המטופשים האלה.
ההתנהגות הזאת פשוט כבשה אותי.. זה הקסים אותי שיש אנשים שלא חוששים לומר מה הם חושבים, שאנשים בכלל לא חושבים על לעשות את זה, הם לא מכירים התנהגות אחרת.
משיחה שלי עם אדם כזה למדתי שצריך להיות עצמך.. פשוט להיות עצמך, להראות מי שאתה ולא להתבייש. חבל שתפספס הזדמנות להתחבר לאחרים, חבל שתתחבר לאנשים שלא באמת מתאימים לך. החברים האמיתיים לא ידחו אותך בגלל מי שאתה באמת, גם לא בהיכרות הראשונה.
חייבים לזכור שאנשים מאוד מוחמאים כשמחמיאים להם ואומרים עליהם דברים טובים. אנשים נהינים לשמוע דברים טובים עליהם.. אז לא חבל? בואו ונחסוך מאחרים ומאיתנו את האי פרגון הזה, האופי הזה שאומר לך לחשוב שניה לפני שאתה רוצה לומר משו- אם זה מתאים וכדאי, אם אנחנו באמת רוצים לגרום לאחר להרגיש טוב עם עצמו למרות שהוא לא מתאמץ כדי לגרום לנו להרגיש טוב, כי אולי אנחנו צריכים להיות הראשונים שעושים את זה ואז האחר יעשה זאת גם.
בואו נפתיע,
בואו נתבטא,
בואו נשנה.
שלכם בכנות,
אופיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
