התרחקתי במהירות של אצן באולימפיאדה, מחבורת הכוכבים המנצנצת.
כשהחיוך האדיוטי שעל פני מסרב להימחק.
לא משנה מה הייתי מורחת עליו, הוא עדין היה נצמא שם מחייך אלי בניצחון 'לא תצליחי להוריד אותי' 'בואאאהאהאה' הוא היה אומר בקול מטורף.
מזל שיש לי דמיון מפותח, הא?!
הגעתי לחלקה הקטנה שלנו, חלקת דשא קטנה וספסל, זה כל מה שצריך כדי להוציא אותנו מהקמפוס האפרורי, זה שבו אנו נוהגים לבלות בו את רוב יומינו ולקרוא לו 'בי"ס'.
בחלקה שלנו עדיין רבצו (כמו קרנפים עצלנים בספארי ברמת גן) ליאור אלון ואהוד, החבורה הבלתי מוגדרת שלי.
כשליאור מנסה (ללא הרבה הצלחה) להסביר לאהוד כימיה מהי, ואלון בוהה (כהרגלו בקודש) בשמיים, בציפורים, בשמש, אל תדאגו לו, הוא כבר ימצא על מה להסתכל....
ליאור הסתכלה עלי בייאוש, כנראה שאהוד באמת התעלה על עצמו הפעם והצליח להרגיז גם אותה ( בחיי שליאור היא הילדה הכי רגועה שאני מכירה, היא יכולה ללמד את מורי היוגה מהי שלווה...)
"אז מה המנהל רצה?! אם זה בגלל המסיבה, אין לו שום הוכחות..." היא אמרה במהירות מטורפת.
"לא, זה לא זה..." אמרתי במבט קר, כשבמוחי אני מתכננת כיצד לספר להם שאני כתבת שטח מוסמכת.
נו, כמו אלה בכוכב נולד, שכשהם מתקבלים לנבחרת החלומות (כאילו שזה לא חרוש ונדוש יותר מצביקה פיק וכאילו שלא ניסו את זה יותר מדי פעמים) מזילים דמעות תנין ליקיריהם ואומרים שלא התקבלו ואז צווחים (בצורה פתטית ביותר) "התקבלתי"
אני יודעת שזה מעצבן, אבל גם לי התחשק, תגידו אני חסרת חיים, אבל החסרת חיים הזו הרגע קיבלה את תפקיד חייה, מי מעצבן עכשיו?! אה?!
אני ממש מטורפת בגלל התפקיד הזה נכון?! אין צורך להגיב... זו שאלה רטורית.
אבל אז ויתרתי על זה, נזכרתי ברמת הסוכר שלי מטפסת כאני מקבלת מחמאות, ובחיוך שעוד איכשהו ירד קצת והעדפתי שלא להתגרות במזל.
"נחשו מה?" אמרתי בקול מעצבן ביותר של ליצנית ממורמרת לילדים קטנים.
"מה?" אמרו כולם פה אחד (הם נראו ממש כמו הילדים הקטנים שקראתי להם... חח )
"אתם מסתכלים בכתבת השטח החדשה של מקיף אולראי, כבוד אה?!" אמרתי כשאני מאוד אבל מאוד מרוצה מעצמי.
"יפה.." אמר אלון הפעם שהוא מסתכל עליי.
"סחטיין אחותי..." אמר אהוד בחיוכו הכובש.
"ישששששש..... איך אני שמחה בשבילך..." אמרה ליאור וקפצה עלי.
אני מתה עליה או מה?! שוב, שאלה רטורית.....
3:15 עדין יום שלישי, הבית שלי:
"היי בית..." אמרתי, נכנסתי וזרקתי (כמה אני אוהבת את זה) את התיק בחדר.
"אני בבית" הוספתי, הבית היה שקט מדי לשעה כזו של היום.
"יש אורז ואפונה וגזר, אם את רוצה תחממי שניצל, אני בחדר, טוב?!" שמעתי קול צרוד שנשמע די דומה לקול של אימא שלי.
נכנסתי לחדר שלה. היא ישבה על המיטה, בוהה (ממש כמו אלון) בכלום, בשום-כלום.
ואז הבחנתי בדמעה גדולה שגלשה לה מהעין.
"אימא מה קורה, את בסדר?" שאלתי בדאגה.
"לא זה בסדר..." היא אמרה . היא ממש לא יודעת לשקר האימא הזאת.....
"זה בגללי?" שאלתי בשקט.
"לא..." היא אמרה אפילו יותר בשקט ממני.
"אז מה קרה?" שאלתי כשרמת הסקרנות שלי מזנקת לגובה.
"תני לי קצת זמן לבד... אין לי מצב רוח.." היא אמרה וסגרה את החדר....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
