אוקע..הבטחתי אז אני מקיימת..למרות שאין שלוש תגובות..אבל יש לי פרק ראשון בפיק גאוני (כן הוא מבוסס עליי חוץ מהחלק של הקוסמים :( ) XD

פרק ראשון בפיקי קודם כל:

שם פיק: צעד שמאלה, קצת ימינה/אנג'ל XD

תקופה: כנראה הקונדסאים :P

דירוג: PG-13 אם יותר תנתן הודעה בתחילת הפרק!

נ.ב אין בטא! אם מישהו רוצה להיות בטא שלי תודיעו :P

נ.ב.ב יש כוכביות שמסמלות הערה..ההערות מוצגות מתחת לפרק :P

"בלרינה בלרינה, צעד שמאלה קצת ימינה, אחורה וקדימה...."

מאז שהייתה קטנה ידעה אנג'ל כי היא מיוחדת.

היא ידעה שמשהו בה שונה ומוזר, היא תמיד הרגישה כך.*

אבל מה בה היה כל-כך מוזר? בשביל להסביר את זה צריך להתחיל מההתחלה.

אנג'ל נולדה למשפחה ממוצעת בעיירה קטנה ומדהימה.

צבע שערה היה חום דבש בהיר ועיניה בצבע חום בהיר.היא תמיד הייתה קטנה  מאוד בגופה *,

היא הייתה רזה מאוד ונמוכה ,היה לה חיוך תמידי פרוש על שפתיה וסומק תמידי.

היא לא הייתה היפה בבנות או החכמה שבהן, היא הייתה פשוט היא, וזה הספיק על מנת להקסים את כולם.

אה כן..ודבר אחד אחרון: היא הייתה קוסמת .

הדברים שאהבה ביותר היה להסתובב עם שלושת חבריה הטובים*:

אנדי –שחור שיער, עיניים ירוקות, לא מאוד גבוה אבל יחסית גבוה וחזק והוא היה בגדר: החמוד שאפשר לדבר איתו על הכול

 ניקולאס –שיער חום,עיניים חומות,יחסית נמוך ורזה והתפקיד שלו בחבורה היה: זה שחושב בשביל כולם

ג'ון-  בלונדיני, עיניים כחולות, מאוד גבוה והוא היה אחראי על הצחוקים בחבורה למרות שלפעמים הוא היה יכול לעצבן מאוד.

 אבל אהבתה האמיתית הייתה הריקוד*. אך אף אחד לא ידע על כך, אפילו לא שלושת חבריה הטובים . היא פחדה שכולם יצחקו עליה! מה היא כבר יכולה למצוא בריקוד??? אפילו היא לא יכלה להסביר את זה? איך אפשר להסביר את התחושה המדהימה של המעוף, את התחושה שאתה מרחף באוויר, את שתחושה שאתה לא מוגבל, לא במקום ולא בזמן! איך אפשר להסביר שכשהיא רוקדת היא מרגישה שהיא אדם אחר, שהיא יכולה להיות מי שהיא באמת רוצה להיות! ולא מי שאחרים קובעים לה. היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה בלי להתחשבן, וזה בדיוק מה שהיא אהבה .

אך כדי לרקוד בפרטיות היה עליה למצוא מקום, הרי היא לא יכולה לרקוד בלי שידעו על כך בביתה! אז כבר שהייתה בת שש היא מצאה את המקום המושלם לריקוד, מקום סודי מלא בדשא ועם אגם קטן לצידו, בו היא הפעילה את הטייפ שאביה כישף עבורה לפני כמה שנים בהבעה תמוהה מאוד ורקדה.

היא מצאה את המקום לפני חמש שנים והיא עדיין הולכת לשם יומיום על מנת לפרוק את רגשותיה.

היום היא  בת 11 והיא יושבת במקום הקבוע שלה שוב אבל הפעם היא לא רוקדת.

 הפעם היא יושבת מתחת לעץ בוהה בדף נייר וחושבת.

סולמיות:

* ברור שהיא מוזרה!!היא מבוססת עליי!!!!

* את רוב החלק הזה ביססתי עליי..חוץ מהעובדה שאני לא קטנת מימדים XD למרות שאני כן נמוכה יחסית (לא מאוד!!מטר שישים..)

אבל (לדעתי) אני דבה!!!! :P

* מבוססים על החברים הכי טובים האמיתיים שלי..חוץ מהמראה (רובו) והשמות :P

* הוכחה שזה מבוסס עליי!!אני אוהבת לרקוד!!!!!!!!!!!!!!!!

פרק שביעי -תוכנית של רשע טהור

"אוקי, עכשיו על זה אני מדבר. תוכנית של רשע טהור. רשע עם דגש על המואהאה!" פרד צחקק, מעשה את ידיו באושר.

"הרמיוני תכה אותך למוות, אתה מבין את זה, נכון?" שאל לי נואשות. במשך השנים לי הפך קרוב לתאומים כמעט כמו שהם היו אחד לשני, אבל הוא תמיד היה האחרון לחשוב על תוכנית משוגעת והראשון לומר "ח`ברה, זה לא רעיון טוב. זה אחת מהפעמים שעלינו לא לעשות את זה." במילים אחרות, בניגוד לתאומים, לי היה כמעט שפוי.

“זה יהיה מחיר ששווה לשלמו כדי לראות את פניה," אמר ג`ורג`, מגחך. "זה באמת יהיה."

פרד נעצר ונעץ בו מבט מלוכלך. "ג`ורג`, זה לא היה תומך לחלוטין."

"הו, נכון." הגיחוך של ג`ורג` נעלם מיד והוא נעץ מבט בלי. "היא לא תכה אותו למוות. היא תהיה מופתעת מידי. וגם אם היא לא, פרד רץ מהר יותר... אני חושב."

“תודה, ג`ורג`," אמר פרד, מגלגל את עיניו.

שלושתם ניגשו לפתח הדיוקן ואמרו לגבירה השמנה את הסיסמא. הם העניקו להרמיוני מספיק זמן לחזור מהספרייה... ואכן, היא ישבה שם, יושבת עם הארי, רון וג`יני בפינה. פרד חייך אליה חיוך קר והרים את גבותיו, מעניק לה זמן להבין שמשהו גדול עומד להתרחש. ואז הוא העביר מבט כועס ופגוע על פניו, מתאפק שלא לפרוץ בריקוד עליז כשראה את פבראטי ולבנדר מסתובבות לכיוונו.

"אני לא מאמין עליך!" שאג פרד, בקול כל כך חזק עד שחצי מחדר המועדון קפץ. "בדיוק שחשבתי שעברנו את זה! בדיוק כשחשבתי שנוכל לחזור להיות ביחד שוב!"

הבעה של כעס והתמרמרות הופיעו על פניה כשהבינה מה הוא עושה, אבל ההבעה הזאת נעלמה במהירות ופניה הפכו לשלווים. ג`יני זעפה אל פרד, ג`ורג` ולי בעוד הארי ורון נראו מבולבלים. אז ג`יני יודעת מה קורה... מעניין, פרד חשב, מתייק את המסקנה בראשו למאוחר יותר.

"איך יכולת, הרמיוני?" פרד המשיך. "איך יכולת?"

“על מה הוא מדבר, `מיוני`?" הארי שאל בחשד.

“אני אספר לך על מה אני מדבר!" פרד צעק. "היא נישקה את אחי!" הוא היה צריך לאזור את כל כוח רצונו כדי לא לגחך נוכח ההבעות שהיו בחדר. השתנקויות, לחישות ומבטים מופתעים... הו, ההבעה שעל פניו של הארי הייתה מצחיקה לגמרי.

הרמיוני נעמדה. היא רעדה והראתה על סף דמעות; פרד תהה אם הוא באמת עיצבן אותה לפני שהבין שגם היא משחקת. "אני מצטערת, פרד," קולה בקושי עלה על לחישה, והגיע אל האנשים שבחדר הדמום. "הוא...אתם כל כך דומים!"

"זה לא תירוץ!" שאג פרד. "היינו יחד עידנים! אנחנו מכירים אחד את השני כבר שנים! את היית צריכה להכיר אותי עד עכשיו!"

"פרד שאני הכרתי לא היה מספר לכולם את מה שהחלטנו לא לספר," הרמיוני ירקה, קולה מתגבר. "פרד שאני הכרתי לא היה חושב שזה מצחיק! פרד שאני הכרתי לא היה גורם לי לריתוק ומביך אותי בציבור! פרד שאני הכרתי היה יודע שזה שנישקתי את ג`ורג` לא היה לגמרי באשמתי!" היא כבר צרחה. "ג`ורג` יכול היה לומר לי שאני טועה בכל זמן! הוא ידע שחשבתי שהוא זה אתה לפני שנישקתי אותך, והוא יכול היה לומר משהו! האם הוא אמר? לא! הוא יכול היה להדוף אותי בכל זמן! האם הוא עשה זאת? לא! הוא קירב אותי אליו והמשיך לנשק אותי! הוא החליט שליהנות יותר חשוב מרגשות תאומו וידידתו!" היא הסתובבה לנעוץ מבט בג`ורג`.

ג`ורג` בלע את רוקו, הסמיק והסתכל הצידה, לא נהנה מהתפנית הלא צפויה. תריסר אנשים התבוננו בו בסקרנות בעודו מחליט שהתקרה מעניינת באופן יוצר דופן.

לקח לפרד דקה כדי להשיב לה. "אל תהפכי את זה לאשמתו של ג`ורג`! את זאת שבאה אליו!" ג`ורג` הנהן נמרצות והסתכל על הרמיוני במבט של "נכון!".

"ובכן אולי אם לא היית מתנהג כמו אדם שונה לאחרונה הייתי מצליחה להבדיל ביניכם בקלות יותר," הרמיוני השיבה.

“אל תספרי לי את זה!" אמר פרד, מאמץ את ראשו למצוא דרכים לנצח בקרב הזה; הוא החל להשיב בצורה עלובה.

“אתה יודע מה, פרד? אנחנו פרודים מהרגע, במקרה שלא הבחנת," הרמיוני אמרה לו, מאגרפת את ידיה על חזה. "אני יכולה לנשק את מי שאני רוצה. אני לא רואה איך זה מעניינך שנישקתי את ג`ורג`."

“סליחה?" אמר פרד בקול חד. אוקי, זה נהיה מגוחך.

“שמעת אותי. אז התכוונתי לנשק אותך ובמקום נישקתי את תאומך. אופס, טעות שלי!" שפתיה הביעו בוז. "מבזק חדשות: אני לא שייכת לך."

“בטח שכן!" פרד זעף. לי הביט בו בחוסר אמון ופרד הבין שהוא נכנס יותר מידי לדמות, והוריד את המינון. "את החברה שלי!"

"אני הייתי החברה שלך!" הרמיוני צרחה. "אבל עכשיו אני לא ואני לא אשוב להיות איתך עד שתפסיק להיות מנוול שכזה!"

“אני אפסיק להיות מנוול כשאת תעשי זאת! ותתרחקי לעזאזל מאחי!" פרד צעק בחזרה.

“אני לא יכולה למנוע את זה שג`ורג` מנשק טוב!"

בזאת, הרמיוני אחזה בדברים שלה ועלתה במהירות במדרגות לחדרה. ג`יני העניקה לאחיה גיחוך יודע לפני שרדפה אחרי הרמיוני עם הבעה מזויפת של הדאגה-של-החברה-הכי-טובה.

"זה היה יכול להיגמר טוב יותר," ג`ורג` מלמל כשלחישות נשמעו מכל רחבי החדר.

“כנראה שכן," לי מלמל.

“קדימה, חברים," אמר פרד באנחה. "בואו נתארגן מחדש."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הארי הסתכל על פרד, ג`ורג` ולי ג`ורדן בעודם עולים לחדרם, ואז הסתכל אל חדר המעונות של הבנות. "תישאר כאן," הוא אמר לרון בתוקף, ואז עלה לחדרה של הרמיוני בלי להביט לאחור.

הוא שמע קולות צחוק ממעלה המדרגות המעוגלות. "ראית את ההבעה שלו?" הוא שמע את ג`יני שואלת.

"תשכחי ממנו; ראית את ההבעה של ג`ורג`?" הרמיוני השיבה לאחר שצחקה. "הם הולכים להתחרט על זה שהגיעו להוגוורטס כשאני אסיים איתם."

הארי פתח את הדלת, לא טורח לדפוק. ג`יני והרמיוני, שישבו של מיטתה, הסתובבו כדי לפגוש אותו בהבעות תמימות. "הארי!" קראה הרמיוני. "אתה... אסור לך להיכנס לכאן..."

"דברי, הרמיוני," אמר הארי בעצבנות. "עכשיו."

“אמ... על מה?"

“תפסיקי עם זה. אנחנו חברים שלך, ואת משקרת לנו. שלא להזכיר עד כמה רון עצבני על כל העניין. מה קורה?"

הרמיוני נאנחה והסבירה. הארי הקשיב, הבעתו אדישה. "אני מצטערת, הארי. לא ידעתי מה לעשות. אני רק..."

"הרמיוני," הארי התפרץ, "היית צריכה לספר לנו. אני לא יכול לדבר בשם רון, אבל אני בטוח שהוא היה מרגיש הרבה יותר טוב אם היה יודע שזאת רק מזימה."

“אתה חושב שרון היה שמח לדעת שהתעסקתי עם ראשו של אחיו על ידי זה שנישקתי אותו?" הרמיוני שאלה בספקנות.

“לא, אבל אני חושב שהוא היה מרגיש טוב יותר אם היה יודע ששום דבר לא קרה בינך לבין פרד מאחורי גבו," אמר הארי בפשטות. ואז הוסיף, "מאחורי גבינו."

"אוקי, אני אספר-" אמרה הרמיוני, אבל הארי כבר קרא לרון לעלות אליהם.

רון הגיע אחרי כמה דקות, נראה נבוך ומבולבל. "מה?"

"הרמיוני צריכה לספר לך משהו," אמר הארי, נועץ בהרמיוני מבט קר.

הרמיוני בלעה את רוקה. "רון, שום דבר לא קרה ביני לבין פרד, ושום דבר לא קורה עכשיו. אני רק מנסה להחזיר לו על ששיקר ושנישק אותי, והוא נלחם חזרה."

רון בהה בה בחוסר הבעה במשך זמן רב. "אני אהרוג אותו," הוא אמר לבסוף, נע לעבר הדלת.

"רון!" ג`יני התפרצה, אוחזת בזרועו של רון. "בוא הנה, שב."

"הוא הכתים את המוניטין של החברה הכי טובה שלי," נהם רון. "אני אהרוג אותו."

“תפסיק עם זה, רון. אנחנו הולכים להחזיר לו בדרכו שלו," אמר הארי במעשיות.

“יש לך רעיונות?" שאלה אותו הרמיוני בתקווה.

הארי הסמיק, מה שגרם להרמיוני להישען לאחור, מזועזעת, "אולי יש לי כמה," הוא הודה. 

             פרק שמיני- אתה משוגע?

"אני לא מבין את זה," פרד התלונן. "זה היה אמור להיות מושלם."

"אתה המעטת בערכה," ג`ורג` אמר באנחה.

פרד נעץ בו מבט. "גם אתה, חבר. למה שלא תלך להתמזמז איתה בספריה שוב ואז תדבר על המעטה בערך-"

ג`ורג` החזיק את ידיו בתנועת כניעה. "תירגע. לא התכוונתי לזה בצורה הזאת." פרד הנהן והביט בו במבט מצטדק, ג`ורג` המשיך. "אתה יודע, אולי אתה צריך לזמין אותה לצאת איתך עוד פעם."

"מה?" לי כיווץ את מצחו. "הוא מעולם לא הזמין אותה לצאת איתו מלכתחילה. ולמה שיזמין אותה?"

“אתה יודע למה אני מתכוון," אמר ג`ורג` בחוסר סבלנות. "שיריב איתה בפומבי ושם פרד יציע לה לצאת איתו. אז היא תהיה מוכרחה להודות שהיא שיקרה."

“או שהיא פשוט תסרב," אמר לי.

“או שהיא תסכים ואז תעמיד אותי במקומי," הוסיף פרד. הוא העביר את ידו על פניו. "אלוהים, מה אני עושה? אני שוקל להציע לבחורה שמעולם לא יצאתי איתה לחזור אלי."

“החיים מוזרים," התבדח לי.

“ובכן, האם ניתן למבצע הגורלי הזדמנות נוספת בבוקר?" ג`ורג` שאל.

“אני לא יודע," אמר פרד, נאנח בעודו לובש את הפיג`מה. "אבל זה מתחיל להיות כאב של ממש."

“אז תוותר," אמר לי ומשך בכתפיו.

“לוותר? לוותר!" ג`ורג` חזר על דבריו, נראה מזועזע.

פרד נעץ מבט כועס בלי. "מה קורה איתך, בן אדם? לוותר, ולהודות בתבוסה? לבת? בת שאין לה טיפת הומור בכל גופה? אתה משוגע?"

לי הניד את ראשו. "לא, אבל שני חברי הטובים ביותר כן," הוא השיב.

פרד גיחך. "זה נכון."

הוא נכנס למיטה ושלושתם החליפו ברכות לשינה טובה. פרד נותר ער לזמן רב, חושב שוב על בעיותיו עם הרמיוני.

היא הייתה מושכת. היא הייתה מושכת ולעזאזל היא ידעה לנשק טוב. היא הייתה גם ממש מגניבה, חכמה, אמיצה ולעזאזל, יש לה מחשבה מהירה. הוא ציפה שתהיה המומה כשהתפרץ עליה על שנישקה את ג`ורג`; אבל לא, היא הפכה את כל הדבר הטיפשי בחזרה אליו; היה לו חשק לצרוח "הידד!"

וכשהיא נישקה את ג`ורג`... זה הביס אותו. ברגע שהיא עשתה את זה, הוא הוצף בקנאה ובתשוקה חזקה ולא הגיונית להרוג את תאומו, במיוחד כשג`ורג` משך אותה לחיקו. פרד רצה אותה. הוא רצה אותה מאוד.

הוא לא ידע אם ג`ורג` ולי כבר הבחינו ברגשותיו- הוא ידע שבמאוחר או במוקדם ג`ורג` יבחין, וכנראה שגם לי- אבל זה לא היה על המשחק המטומטם. חלק מפרד קיווה שהרמיוני תהיה איתו כשהמריבה שלהם תיגמר. חלק ממנו היה נחוש לזכות. לזכות לא רק במשחק, אלא גם בה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

שוב פעם, המסדרונות תססו והמו מדיבורים. זה כבר לא הועיל לפרד להתחזות לג`ורג`; התלמידים רצו לתחקר את ג`ורג` לא פחות מכפי שרצו לתחקר את פרד, אם לא יותר. החדשות שג`ורג` הציב מכשול חדש בפני יחסיהם של פרד והרמיוני התפשט כמו אש בשדה קוצים.

"אתה יודע, אם זה לא היה שטויות, בטח הייתי מרגיש נורא," אמר ג`ורג` לפרד בבדיחות דעת. "אני מתכוון, אני בטעות גרמתי לך ולחברה שלך להיפרד." 

“הו סתום כבר, ג`ורג`," פרד רטן.

הם ישבו באולם הגדול, מחכים ללי ולבנות שיצטרפו אליהם. אנג`לינה, אליסיה וקייטי דרשו תשובות, רק שפרד, ג`ורג` ולי לא ידעו מה לספר להן. הם השתעשעו ברעיון שלא לספר להן כלום, אבל הם היו חברים שלהן כבר כמעט שבע שנים, והם ידעו שזה לא רעיון טוב להשאיר את הבנות בחשכה ליותר מדי זמן (והם ידעו טוב שזה שגם אם היו רוצים הם לא היו מצליחים). בכל אופן, הם הבינו שייקח לבנות זמן להתרגל לתוכנית (במילים אחרות, אנג`לינה, אליסיה וקייטי עמדו ככל הנראה לנזוף בהם בגללה), ובהתחשב בעובדה שללי היה חוש דיפלומטי מפותח מעט יותר, הם החליטו לתת לו לדבר ולהסביר לבנות לבדו.

 "אני מקווה שהוא ימהר," אמר ג`ורג`, מציץ בשעונו. "אני לא רוצה שנהיה כאן בזמן שהרמיוני תגיע."

“מפחד שאם היא תנשק אותך שוב, תשכב איתה על השולחן?" לעג פרד.

ג`ורג` נעץ בו מבט לעגני. "לא, אבל אני מפחד שאתה עלול לעשות זאת."

פרד עדיין חשב על מענה שנון כשמישהו ישב מולו. ליבו עצר מהפחד שהרמיוני שוב פעם עמדה לצעוק עליו, אבל הוא הסתובב במהירות, ומצא את הארי, לא הרמיוני. רון ישב ליד הארי, למול ג`ורג`, שניהם נראים מפחידים.

"תשמע," אמר הארי באנחה, "אנחנו רק באנו לומר לך שאתה צריך להתגבר על הבעיות עם הרמיוני. תפתרו את זה, או תחליטו להיפרד סופית, זה לא משנה. אבל אתם לא יכולים להמשיך לכעוס אחד על השני."

“אנחנו לא יכולים?" אמר פרד. עושה את מיטבו כדי להידמות לתפקידו, ואז הוסיף, "היא התמזמזה עם אחי, אני חושב שיש לי את הזכות לכעוס."

“אלוהים, אני לא מבין איך היא יכלה לעשות את הטעות הזאת," אמר רון ביובש. "זה לא שהוא נראה בדיוק כמוך או משהו כזה."

פרד ירה אליו מבט מלוכלך, אבל לפני שהספיק להגיב, הארי חתך אותו. "תקשיב, פיג בדיוק הביא לנו מכתב מגברת וויזלי. היא הזמינה אותי ואת הרמיוני לבלות את החגים אצלכם."

פרד מצמץ ונתן למידע לשקוע. "או-או", היה כל מה שהצליח לומר.

"בדיוק, או-או," אמר הארי בקור. "אם אתה רוצה להמשיך את הקטע עם הרמיוני אצלכם, תחשוב כמה זמן ייקח לגברת וויזלי להבין שמשהו לא בסדר ולדרוש הסברים."

“אני יכול לדמיין את המבט על פניה של אמא כשתשמע שהיית עם הרמיוני מקיץ שעבר," אמר רון עם גיחוך מרושע.

פרד הביט בהם, הלום, מרגיש לפתע שהוא עומד להתעלף. "היא תהרוג אותי," הוא לחש. "היא תהרוג אותי הרבה."

"כן." הארי, רון וג`ורג` אמרו בהתאמה.

"מה אני הולך לעשות?" פרד נאנח. הוא התחיל לדבר, מתחיל לספר את האמת, לספר להם הכל עד שיאמינו לו. דבר לא שווה את חמת זעמה של אימו. הוא נזכר במקרה שקרה לפני שנים, במהלך חופשות החגים כשביל  התמזמז עם חברה שלו וגברת וויזלי נכנסה לחדר. הצעקות והנזיפות נמשכו שעות וביל רותק עד לסוף הקיץ.

הוא עצר את עצמו לפני שאמר את האמת. זה היה בדיוק מה שהרמיוני רצתה, שהוא יגיד את האמת. חוץ מזה, מי אמר שגברת וויזלי תגלה על זה? הרמיוני לא תספר לה; היא רצתה לחיות בדיוק כפי שפרד רצה. רון עלול לפלוט משהו מתוך כעס או קנאה, אבל... ובכן, פרד תמיד יוכל להכחיש את זה אם רון יפלוט משהו. פרד לא הסכים להפסיד בקרב, לא כאשר הסיכויים שאימו תגלה על זה ותאמין לשקרים היו קלושים.

הבעתו של פרד הפכה נוקשה. "ובכן, אני מניח שאצטרך לפתור איתה את זה," הוא אמר בקול מונוטוני וחסר הבעה. "אני אחשוב על משהו."

הארי ורון החליפו מבטים; ואז, ללא מילה נוספת, הם נעמדו ועזבו. "זה היה מוזר," הרהר ג`ורג`.

"אתה חושב שהם יודעים על זה?" שאל פרד, מצר את עיניו בחשד אל גביהם המתרחקים של הארי ורון.

“לא," ג`ורג` השיב. "הם התנהגו כלפינו ברוגז רב מידי. הם היו מרוגזים במשך ימים."

“כן, אתה צודק."

ג`ורג` הנהן. "כמובן שאני צודק. אז... אתה משוגע, או רק אידיוט? אמנו היקרה הולכת לקרוע אותך עצב אחרי עצב."

"היא לעולם לא תדע," אמר לו פרד בתוקף. "ואפילו אם היא תגלה על כך, אני תמיד יכול להתוודות כשתגלה. כך שהיא לא תהרוג אותי. היא תכעס, אבל אני אחיה."

ג`ורג` נאנח. "אנחנו עוברים דרך יותר מדי בעיות עבור זה."

”קדימה, ג`ורג`, אל תשתפן עכשיו. אני אגיד לך מה, אם תישאר איתי אני ארשה לך להעמיד פנים שאתה אני כך שתוכל לנשק אותה שוב, סגרנו?"

“הו, תשתוק כבר." 

לי לא הספיק להגיע לארוחת הצהרים עד הזמן שבו פרד וג`ורג` נאלצו לעזוב עקב פחדם להיתקל בהרמיוני, אז הם נפגשו בדרכם ל`טיפול ביצורי קסם`, לי מעדכן אותם במהירות על הדעות של הבנות בעודם הולכים לרוחב המדשאה.

 "זה לא טוב," פסק לי. "הן חושבים שאתם חמורים בגלל מה שתכננו. הן מקוות שהרמיוני תבעט לך בתחת. והן אמרו שאל תטרחו לדבר איתן עד שתפסיקו להיות טיפשים."

“כן, זה מה שצפיתי שהן יאמרו," אמר פרד באנחה. "ובכן, כשהכל יגמר אנחנו נשתה בירצפת ונצחק על זה."

לי צחק. "עד שהכל יגמר, כל הקטע הזה יחזור לאחור כך שג`ורג` יציע נישואין להרמיוני. אני מתכוון, זה מצחיק והכל, אבל-" לי עצר. פרד עצר ונעמד, עומד בהבעה של הלם והבנה על פניו. "מה קורה איתך?" הוא שאל, הוא וג`ורג` מסתובבים אליו כדי לנעוץ בו מבטים.

"זה מבריק," פרד התנשם. "זה ממש גאוני!"

“מה ממש גאוני?" שאל לי, נועץ בפרד מבט זהיר, כאילו חשב שפרד עלול להתפוצץ ולי רצה להיות מוכן לרוץ למקום הבטוח הקרוב ביותר. 

“הו, לא. לא המבט הזה," ג`ורג` נאנח. "המבט המתגלה. יש לך רעיון משוגע עבור מזימה שלכל הפחות תגרום לנו לריתוק עד שנסיים ללמוד, וזה יהיה רק אם אנחנו נהיה ברי מזל. אחרת, קדימה לאזבקאן."

“תפסיק להיות פטליסט," אמר פרד בחוסר סבלנות. "יש לי רעיון נהדר!"

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"הם קנו את זה?" הרמיוני שאלה בקול נמוך בעוד היא, הארי ורון ישבו בסוף כיתת לחשים, מתרגלים את הלחש היומי.

“הוא כמעט נשבר," אמר הארי, נאנח. "הוא עצר בעצמו בדיוק בזמן. חבל; פבראטי ולבנדר ישבו בקרבת מקום."

“אנחנו נתפוס אותו," אמר רון. הוא חייך. "אולי אנחנו צריכים להעניק לפרד את ברכתנו או משהו כזה, הארי. נגיד לו שיש לו את תמיכתנו המלאה בנוגע לכך שהוא יוצא עם החברה הכי טובה שלנו."

הארי גיחך. "או אולי אחד מאיתנו צריך לגשת אליו ולומר לו שיש לו רגשות כלפי הרמיוני ולשאול אם הם מתכוונים להישאר פרודים."

"אל תעשו את זה," הזהירה אותם הרמיוני. "זה עלול לסיים את המשחק, אם הוא חכם. כל מה שיצטרך לומר זה `בטח`, ואז המשחק יגמר."

“פרד לא יעשה את זה, הוא נהנה יותר מדי. חוץ מזה," אמר רון בחיוך, "אם הוא יעשה את זה, אנחנו יכולים לערוך קטע בו הרמיוני מסרבת לאחד מאיתנו בגלל שהיא אוהבת את פרד יותר מדי. או שאחד משנינו ילך לפרד ויצעק עליו כמה שהרמיוני לא מגיעה לו- מה עם שניכם?"

גם הארי וגם הרמיוני הסתכלו בו בפליאה. "זה רעיון מעולה, רון!" הרמיוני התנשמה בהתרגשות. "זה מתאים בדיוק!"

"חכי, אני רק צחקתי," אמר רון במהירות. "זה היה בצחוק."

“תחשוב על זה, רון," אמר הארי באיטיות. "אחד מאיתנו מזמין את הרמיוני לצאת איתו במקום שכולם ישמעו. ביום למחר אותו אחד ירדוף את פרד ויצעק עליו... וביום שלאחר מכן, האיש השני שלא עשה דבר יריב עם פרד על מה שקרה. אתה יודע- משהו כמו `לא באמת אכפת לך! אתה מתנהג באנוכיות! תיתן למי שמגיע לו הזדמנות להיות איתה! תשמור על גבך!` ודברים כאלה."

רון הסתכל בחבריו בחוסר אמונה. "אתם צוחקים, נכון?"

"לא! זה נהדר!" אמרה הרמיוני בהתלהבות.

“אין סיכוי!" רון קרא.

"אתה לא חייב לעשות את זה, רון." אמר הארי באי רצון. "אני... אני אהיה זה שיעמיד פנים שהוא מאוהב. אנחנו נגרום לג`יני לעשות את הצעקות." 

רון נאנח. "לא... הם בטח כבר הבינו שג`יני יודעת, הרמיוני מספרת לה הכל. אם הם באמת יודעים, והיא תהיה זאת שתצעק עליהם, יהיה ברור שהכל תחבולה."

"ואז הם יבינו שאתה והארי יודעים," הסכימה הרמיוני, מהנהנת. "בסדר. אז... אתה מוכן לעשות את זה, רון?

רון נאנח שוב. "למה לא?" הוא אמר, מגלגל את עיניו. "למה לא?"

-   - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הרמיוני נפרדה מהארי ורון לאחר שיעור לחשים, והלכה לעבר לשיעור אסטרונומיה. ג`ורג` נעץ מבט אחרון בפרד ולי שאמר "אני-לא-רוצה-לעשות-את-זה-בבקשה-אל-תכריחו-אותי" לפני שהלך בעקבותיה.

הרמיוני הייתה היחידה מבני השנה החמישית בגריפינדור שלמדה אסטרונומיה; השיעור היה אחד מהקשים ביותר והקטנים ביותר, והוא איחד את התלמידים החכמים ביותר מכל הבתים. ג`ורג` הבחין בתאומתה של פבראטי, פאדמה חיכתה להיכנס לכיתה והוא חייך; השמועות שהוא עמד ליצור בוודאות עמדו להתפרסם בכל הוגוורטס בקרוב.

הוא צפה בהרמיוני שהחלה לדבר עם זוג בנות ריוונקלוריות שג`ורג` לא הכיר. משנה את הבעתו לחצי מובכת, הוא ניקה את גרונו.

"הרמיוני?"

היא הסתובבה, מגלגלת את עיניה, ואז נעצה בו מבט. "שלום פרד- אני מתכוונת ג`ורג`," היא אמרה, קולה שופע סרקזם.

לסומק שכיסה את פניו של ג`ורג` לא היה שום קשר למשחק בעוד תריסר משאר תלמידי האסטרונומיה החליפו מבטים ולחישות. "אמ, אני יכול לדבר איתך לרגע?" הוא שאל בהיסוס.

"לא," אמרה הרמיוני בהחלטיות. "תודות לך פרד ואני כבר לא מדברים אחד עם השני."

תדהמתו של ג`ורג` למראה פעולותיה נעלמו תוך רגע. אם היא רצתה לשטות בקהל, זה בסדר, הוא יכול לעשות כך גם הוא, אבל הוא כעס יותר על מילותיה מאשר לדאוג לשמור על המריבה ביניהם.

"סליחה?" אמר ג`ורג` בכעס. "תודות לי? את נישקת אותי! איך בדיוק זה באשמתי?"

“אתה ידעת שחשבתי שאתה פרד," אמרה הרמיוני בקור.

“את היית צריכה לדעת להבדיל בינינו," השיב ג`ורג`. "את מכירה אותנו כבר כמעט חמש שנים. אני יודע שסביר להניח שכשהייתם לבד במהלך החודשים האחרונים כיביתם את האורות, אבל-"

“איך אתה מעז!" הרמיוני התפרצה, מתעלמת מהלחישות והצחקוקים שהערתו של ג`ורג` גרמה לשאר התלמידים. "אם אחיך רוצה להאמין שזאת לא אשמתך, בסדר, אבל אל תנסה אפילו למכור לי את השטויות האלה! אתה נישקת אותי בחזרה, אתה משכת אותי לחיקך ואפילו לא ניסית לספר לי שאתה ג`ורג`! אתה הנחת לי לחשוב שאתה פרד!"

ג`ורג` נאנח, ניסה לשלוט ברגשותיו האמיתיים בנוגע להצהרתה והמשיך ברעיון המקורי שהכין. "לא יכולתי לשלוט בזה," הוא אמר בביישנות.

"אתה בהחלט יכולת לשלוט בזה, ואתה יודע את זה," הרמיוני רטנה.

“לא, לא יכולתי!" הוא צעק, גורם לה להרים לעברו גבה. "את לא יודעת איך זה, לשמוע את פרד מדבר עליך כל הזמן ולהיאלץ לנשוך את הלשון כי את החברה שלו!"

"על מה אתה מדבר?" דרשה הרמיוני לדעת.

“בואי נדבר בפרטיות," ג`ורג` התחנן.

“לא," אמרה הרמיוני בתוקף.

ג`ורג` נשך את שפתו. הוא ידע שהתוכנית תעבוד טוב יותר בפרטיות, וכך גם לדאוג להחזיר להרמיוני, אבל הוא ידע שיהיו יתרונות בכך שכולם יקשיבו, גם כך. "בסדר," הוא אמר לאחר הפסקה ארוכה. "תראי, נישקתי אותך בחזרה בגלל שרציתי לעשות את זה כבר שנים. ואחרי כל הבלגן שפרד התחיל הבנתי שסביר להניח שלעולם לא נהיה יחד, ולכן כשנישקת אותי הפסקתי לדאוג לפרד, בסדר? יש לי רגשות כלפייך. מרוצה?"

הרמיוני בהתה בו בחוסר אמון. ג`ורג` ברח, מגחך.

זה עבד.

-  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"אני חושבת שזה די פתטי," הרמיוני אמרה לג`יני בארוחת הבוקר בבוקר שלמחרת בעוד הן חיכו להארי ורון. "אני מתכוונת, אם זה כל מה שהם חשבו עליו, אני יכולה כבר עכשיו להכריז על ניצחון, את מבינה?"

ג`יני הנהנה באיטיות, ניראת לא נינוחה. "אמ, `מיוני`? את מבינה שייתכן שג`ורג` סיפר את האמת, נכון?"

הרמיוני קפאה, בוהה בג`יני, מזלגה עם הביצה שוכח את הדרך לפיה. "מה?" הרמיוני גמגמה, מבולבלת.

ג`יני הסמיקה ושיחקה עם האוכל שלה בהיסח דעת, מבטה מוסט. "ובכן... זה פשוט, תחשבי על זה. אחרת למה הוא נישק אותך בחזרה?"

לסתה של הרמיוני נפתחה ונסגרה תריסר פעמים לפני שהצליחה לומר, "`ג`ין`, אין שום סיכוי. חוץ מזה, פרד מנשק בחזרה כל הזמן. אז למה שלא ג`ורג`? הוא רק נהנה מהרגע."

"יכול להיות שהוא לא," אמרה ג`יני גלויות. "יכול להיות שהוא דלוק עליך."

“כן, בטח," נחרה הרמיוני. "אז למה הוא לא סיפר לי לפני זה?"

“למה לא רון? או נוויל?" הגיבה ג`יני.

אבל היא, הרמיוני החווירה ועדיין שכחה מהמזלג שאחזה, מנענעת בעקשנות את ראשה. "נוויל הזמין אותי לנשף חג המולד."

"כן, בתור ידיד," אמרה ג`יני, מגלגלת את עיניה. "ורון עדיין לא אמר כלום. זה לקח לויקטור... כמה זמן? כמעט חודשיים, והיה לו תירוץ- נשף. לא להזכיר את העובדה שויקטור ידע שאם תידחי אותו, הוא יצטרך לחוות את הדחייה וההשפלה רק לשבועות מועטים עד שיחזור לדורמסטרנג. זה די הגיוני שג`ורג` לא העז עד עתה להזמין אותך לצאת איתו. אני מתכוונת, ראיתי אותו מנשק את קייטי כמה פעמים, וזה אף פעם לא היה כמו מה שאמרת שהוא עשה. אם הוא מתחיל לחשוב שאת מתאהבת בפרד, אז, ייתכן שהוא נלחץ, חשב שייתכן שתילקחי, והחליט ללכת על זה."

הרמיוני נאבקה למצוא טיעון נגד. היא הבחינה לבסוף שידה עדיין מחזיקה מעט אוכל והכניסה אותו לפיה כדי להשהות את הטיעון. "חכי- אם הם חשבו על התוכנית הזאת כבר זמן מה, הם יכלו בקלות להטעות אותי כדי לנשק אותו!" קראה הרמיוני בניצחון. "הם ביצעו את סצנת איך-יכולת-לנשק-את-אחי במהירות מדהימה. אולי זה כבר תוכנן."

ג`ני הנידה את ראשה. "אני לא חושבת שהם יכלו לתכנן שתתבלבלי בין פרד וג`ורג`. את מעולם לא עשית זאת קודם."

"לעזאזל עם זה, טעות טיפשית אחת והכל משתבש..." היא רטנה.

ג`יני צחקקה. "ובכן, בואי נדאג לגבי ג`ורג` מאוחר יותר. עכשיו, בואי נתרכז על פרד." 

"תוכנית טובה," הסכימה הרמיוני.

הארי ורון הגיעו בדיוק אז, מחליקים לכורסא שליד הבנות. "ובכן?" שאל הארי בלהיטות.

"ובכן מה?" שאלה הרמיוני.

“מתי אנחנו מתחילים את שלב שתיים?" שאל רון בקוצר רוח. "להארי ולי יש רעיונות ממש טובים בשביל זה."

“חשבתי שאתה לא היית נלהב מהתוכנית, רון." אמרה ג`יני בחשדנות.

“לא הייתי, אבל זה הולך להיות אדיר," אמר לה רון, מגחך בזדוניות. "אני מרגיש כאילו... כאילו אני סוף-סוף נוקם בפרד וג`ורג` על כל דבר מעצבן שהם עשו אי פעם."

“ועל חצי מהדברים המעצבנים שהם יעשו בעתיד," הוסיפה הרמיוני בשמחה.