משום מה זה לא הריח שאני זוכרת.

אבל זה היה ריח מאוד חזק ולא נעים.

הדבר היחידי בעצם.

*בחלום שלי קרו רק דברים טובים, נעימים, ראויים שיזכרו אותם.

המיקום היה מושלם, האדם, האוירה.

יש לנו, בני האדם, נטייה לדמיין הלאה. או שניחנים בזה רק סוג מסויים של אנשים.

כמו שאחרי דייט כלשהו אנחנו כבר יכולים לדמיין את החתונה והילדים עם הכלב בחצר.

ברוב הפעמים אנחנו נתאכזב כי אין מה לעשות, ההסתברות שהציפיות שלנו גבוהות מדי

היא הרבה יותר שכיחה.

וכשחלום הופך למציאות? דמיוני למוחשי? מה אז?

אנחנו בנויים לעמוד בזה בכלל?

יש לנו, לבני האדם, נטייה להשאיר מאחור את הדברים שמסבים לנו אושר.

או שניחנים בזה רק סוג מסויים של אנשים.

כמו שסוף סוף הציפיות הגבוהות למדי שלנו מתגשמות ואנחנו לא מבינים למה ציפינו מלכתחילה,

מסופקים אך לא מאותגרים אנחנו חוזרים הביתה, וחושבים.

אני לא יכולה להצביע על מה שקורה ברוב המקרים אבל אני יודעת שכשהתעוררתי מהחלום שלי

הרגשתי על ענן, הגשם בחלון רק הגביר את תחושת הצמרמורת שעברה לי בכל הגוף.

יש לנו, לבני האדם, נטייה לא לומר את הדברים כמו שהם.

או שניחנים בזה רק סוג מסויים של אנשים.

בחלום שלי לא הייתי כזאת. גם לא כשהתעוררתי.

*אף אחד. אף אחד לא ידע מה חלמתי. טוב נו, אולי רק אף אחד...