שמעתי את השיר הזה בדרך מנתניה אתמול.

הרגשתי מחנק בגרון, שהנשימות נעשות עמוקות והעיניים נרטבות מעט... חשבתי עליו.

חשבתי על הפוטנציאל הלא ממומש ואולי הלא קיים בכלל שהיה לנו.

אני יודעת שלכל מקום שאלך הצל שלו יהיה איתי, תמיד יהיה משהו שיזכיר לי אותו כי למרות הכל הוא היה משמעותי.

לטוב ולרע. אני זוכרת שכל כך התלהבתי כשהתקשרתי אלייך ושמעתי את השיר הזה

בצליל המתנה שלך, לא רציתי שתחליף אותו לעולם. אני כבר לא זוכרת מה שומעים כשמתקשרים אלייך

כי אני לא עושה את זה כבר הרבה מאוד זמן. מספיק זמן בשביל לשכוח איך אתה נראה.

מדי פעם אני תופסת את עצמי מחפשת אותו בפייסבוק ומתבוננת בתמונות שלהם, אמרתי לאייל שזה חייב להיפסק.

זאת חטטנות לשמה וזה גם מחזיר אותי אחורה. הוא ביקש ממני לא להשתנות. זאת מי שאני וככה זה יהיה.

לפעמים זה עצוב לי לחשוב שלהיות אני כנראה לא היה מספיק ובאותה נשימה עוברת בי המחשבה שאתה לא מספיק בן אדם.

אני לא יודעת אם לכעוס, לבכות או לצחוק... נשארתי די מוכת הלם לנוכח העובדה שאתה כבר לא חלק מהחיים שלי,

במיוחד כשאני החלטתי את זה. עם כל הגעגועים(?), התהיות והמחשבות אחורנית אני סבורה שהגעתי להחלטה הטובה ביותר. בשבילי.

אולי הדברים היו קורים אחרת, אולי החיים יזמנו לנו מפגשים, אולי ואולי ואולי לא.