קראתי לפני כמה זמן בבלוג של זאבה בודדה ולא יכולתי להתעלם מהקטע הזה.

אוטומטית המחשבות התקשרו לי לסבא שלי זכרונו לברכה. עברו מאז כמעט 4 שנים.

היום גם גיליתי שהאזכרה שלו נערכת יום אחרי הגיוס שלי לצבא הגנה לישראל,

יש שמועה על זה שיזיזו אותה בשבילי... אבל אולי זה עדיף ככה.

בא לי ללכת לשם לבד, כמו שתמיד רציתי. להתרפק על המצבה הקרה הזאת, לדבר אליו ולבקש ממנו סליחה.

סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן לבוא. אני רוצה לפרוץ בבכי, בכי אלים. לא בכי כזה של הלם,

שיורדת דמעה פה דמעה שם... ואז הדמעות מצטברות על הסנטר ומטפטפות על האדמה, אחרי כמה דקות זה מתחיל להציק ומנגבים אותן.

אני רוצה בכי אלים, אני רוצה לצרוח אני רוצה לקרוע את הנשמה ולהרגיש את החלק שלו בלב שלי.

אני מקווה שכמו שאבא אומר, הוא ישמור עליי בצבא ובחיים בכלל, אני מתגעגעת.