אני קוראת את המיילים שלנו בפעם ה10 בערך. עבר המון זמן מאז שקראתי אותם לאחרונה.
המילים שלי שכתבתי לך, כל כך אמיתיות וחסרות כל שכבה מגנה.
כשנפרדנו חשבתי שהורדתי את המגננות שלי בדיוק רגע לפני שהכל נגמר,
ופתאום שמתי לב שמההתחלה פשוט פיניתי לך מקום בלב שלי, בחיים שלי, במי שאני.
לא זכור לי שכתבתי מילים כאלה למישהו אי פעם, אז תרגיש גאה בעצמך, על מה שאתה מסוגל לגרום לבחורה להרגיש.
יצאתי עם מישהו השבוע, היה ממש על הפנים.
חשבתי עלייך הרבה במהלך הפגישה, לא בגלל שהתגעגעתי אלא בגלל שהוא פיספס בדברים שנראו כ"כ טריוויאלים כשהייתי איתך.
נזכרתי כשיצאנו בפעם הראשונה באמת... מחוץ לקותלי הצבא. כשהיית צריך לחזור הביתה אבל לא יכולנו לפרק את החיבוק שנמשך במשך יותר משעה.
זה היה מדהים, חיבוק אמיתי נטול מכל אינטרס אחר. רק להרגיש את הלב שלך פועם
ולדעת עמוק בפנים כמה אתה מתרגש. אתה בטח כבר לא זוכר את התחושות האלה, זה היה די מזמן...
רציתי לומר לך שלא תשתנה כי אתה גבר מדהים וכל שנותר לי לעשות זה להוסיף שאני מאחלת אותך לכל בחורה חוץ מלעצמי.
יש בנינו יותר מדי מכשולים, עם כל הצער שבדבר (וכן אני עדיין מצטערת על זה, אפילו שאין מה לעשות בנידון)
אבל לפחות זכיתי לחלק ממך וזה כבר משהו.
את המייל הזה אני ממש מתלבטת אם לשלוח לך או לא. אני באמת לא יודעת מה לעשות... לפעמים כל מה שבא לי שזה שתהיה כאן
להקשיב לי ולחבק אותי. אבל אני חושבת שאין לי שום תקווה שנגיע למצב כזה.
מה שאומר שגם המייל הזה לא מי יודע מה רלוונטי.
זאת אחת השבתות מזה כמה זמן שאני חושבת עלייך ככה, מצד אחד מוקירה כל רגע איתך ושמחה שעזרת לי
בדרך העקיפה שלך לראות את עצמי באור שונה, טוב יותר. ומצד שני מוחה דמעה על זה שלמרות הכל, כל הטוב שלך,
כל מי שאתה, מה שאתה אומר ועושה למרות כל זה אנחנו נמצאים במצב שאנחנו נמצאים בו. וזה בנפרד.
'מצאתי את שאהבה נפשי' ארבע המילים הכי חזקות שאמרת לי אחרי 'אין יותר מה לומר'.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
