הרבה השתנה כאן...

זה ממש בלוג הפרידות שלי.

כל פעם שיש לי משהו לפרוק אני מוצאת את עצמי חושבת על הפינה הזאת.

השבוע חיכיתי לרגע הזה, לשיחה הזאת שמעולם לא התקיימה... השיחה שבה הייתי אמורה לשפוך את ליבי

בפני מישהו יקר ולהרגיש קצת הקלה. לבכות את כל הכעס והעצב החוצה.

אני מרגישה שעשיתי יותר מדי ולא קיבלתי כלום

אני מרגישה שבהתחלה הייתי שווה יותר והיום יש לגבי second thoughts

אני מרגישה שבא לי לשבת כל היום בבית ולאכול גלידה או צ'יפס

אני מרגישה שאני לא מרגישה מספיק

אני יותר מדי קרה, יותר מדי בסדר

הכל נאגר לי עמוק בפנים, כ"כ עמוק שזה פשוט לא נראה כלפי חוץ.

אני באמת נראית כאילו הכל בסדר, ולפעמים, לרגעים קצרים גם קצת מרגישה ככה.

אבל בא לי להוציא

בא לי לפרוק

אני רוצה שיהיה פה מישהו

אפשר לראות בצורה ברורה לחלוטין כמה שאני מתחשלת עם הזמן, מפרידה לפרידה

אני מקווה שהפעם הבאה באמת תהיה כמו שאני רוצה,

מלאת אמון אחד בשני, אהבה הדדית, והכי הכי חשוב להיות שלמה עם עצמי.

אני בטוחה שהקשר הבא שאני אתחיל יהיה הרבה יותר קשה, כי אני הרבה יותר קשה.

אני הופכת להיות פחות ופחות מי שאני באמת, אלא אני תחת המון מגנים וחומות.

אני מקווה שזה לא מכסה את מי שאני לגמרי, כי מה זה שווה אם ככה.

יש בי תקווה, אלוהים יודע איך.

יש בי הרבה מה לתת, כ"כ הרבה.

ואיפשהו בפנים, אני יודעת שיש מישהו שם שידע להעריך את זה ולגרום לי להרגיש הבחורה הכי נחשקת ואהובה בעולם.