הזמן לא קופא ולא נרדם,

אני רוצה לרקוד ולא לעבוד-

אני רוצה להמריא לצד השני.

לפעמים הציפייה למשהו פשוט אוכלת אותנו מבפנים.

גורמת להרגשה כזו שכולם מסביב מתפתחים, גדלים, משתנים, מסתדרים ורק אתה נשאר במקום.

יש משהו שצובט כשאני רואה את החיוך הזה שלך שאין בו כל ספק,

שאין בו שמץ של חרטה, שמץ של געגוע-

לא אליי ולא לשום דבר שאני מייצגת.

היום אני רואה את הדברים אחרת וזה מובן לי לחלוטין,

ועדיין יש איזה פונקציה שאתה מפעיל עליי לא במודע בכלל לא במודע.

כי הרי אין בך שמץ של געגוע-

לא אליי ולא לשום דבר שאני מייצגת.

הלוואי שהדברים היו קורים אחרת, הלוואי שהיה יותר פשוט למחוק אותך.

הלוואי שלא היית מותיר אחריך את הריח שלך, את המהות שלך ואת החוזק שלך.

בוא נשכב, בטן גב

ואותי תאהב, רק עוד קצת.

רק בשביל שאני אדע שהייתי משהו בשבילך, לא סתם.

בלי ציפיות, בלי הנחות שווא- פשוט לדעת שעשיתי משהו, שגם אני גרמתי לך לחייך באמת.

ואולי בעצם אלו מילים מיותרות, כי אנחנו לא נדבר, לא נתראה ולא נתקשר בכל צורה שהיא.

כנראה שאין טעם, כנראה שחייבים להמשיך הלאה-

לקוות למשהו טוב יותר, עוצמתי יותר, בריא יותר.

דברים שהבנתי מזמן , דברים שהטמעתי בתוכי כבר קרוב לשנה.

לפעמים הציפייה למשהו אחר פשוט אוכלת אותנו מבפנים.

גורמת להרגשה כזו שכולם מסביב מתפתחים, גדלים, משתנים, מסתדרים ורק אתה נשאר במקום.

מלא כיסופים, מלא נתינה-

שאין לך למי להעניק.