אם היה שיעור כזה בבית ספר, זה היה אחת האטרקציות.

שיעור דיבייט'ס- הדבר שאנחנו הכי אוהבים לעשות זה להתווכח לא?

להוכיח לכל העולם שאנחנו צודקים, זה עושה לנו טוב על הלב.

אפילו כשמגיעים לנושאים העמוקים ביותר, גם כשאין לך טיפת ידע ואתה מתבסס

על דעות קדומות, דברים ששמעת מההורים שלך ותחושות בטן אתה עדיין עומד על שלך,

לפעמים אפילו במקרים קיצוניים בהם אתה יודע שאתה לא צודק.

זה סוג של אינסטינקט, כמו השרדות. אנשים שלא עומדים על שלהם- מה זה אומר עליהם?

שהם נכנעו לבינוניות? ומה זה אומר עלינו? 

מה זה אומר עלינו שיושבים תלמידי כיתה י"ב 6 ומנהלים דיונים שוצפים וקוצפים בנושאים מהותיים

כמו רון ארד, גלעד שליט, מחבלים, מזרח תיכון, ארה"ב, ממשלה, יציבות, קו אחיד.

מה זה אומר עלינו? שאותם דיונים שמנהלים תלמידי י"ב 6 אף על פי שהם מנוהלים בצורה מחפירה

מתנהלים בצורה עניינית ומרשימה יותר מאשר בהנהגה שלנו.

מאידך גיסא ניתן לומר שאנחנו חבורת ילדודס שלא מבינים מהחיים.

אולי זה אפילו נכון, אולי אנחנו לא יודעים שום דבר וקורים המון דברים מתחת לשטח.

יש עובדה אחת ברורה בכל הסיפור הזה- לממשלה שלנו אין דעה. אין עקרונות.

נדמה כאילו אנחנו תלויים על חוט דק מאוד וכל פעם אנחנו נוטים לצד אחר, לצד הנוח.

לא קובעים קו שלפיו אנחנו הולכים וכשצריך מתגמשים איתו, פשוט מכבים שריפה אחר שריפה במקום

לתכנן לעתיד, לשאוף גבוה.

הייתי רוצה לראות את אותם חברי כיתה שלי שאני מעריכה אותם כ"כ עכשיו במקום בו יוכלו לעשות שינוי.

הייתי רוצה לראות אותנו נשארים נאמנים לעצמנו ולעקרונותינו גם כשהמצב בקרשים.

הייתי רוצה לראות קצת שפיות בתוך כל הטירוף הזה שאנחנו חיים בו.

אבל אני,

אני סתם נאיבית.