שנה חדשה זה תמיד זמן להתחלות חדשות.

משום מה את חגיגות הסילבסטר/השנה האזרחית החדשה כולם נוטים לזכור טוב יותר מאשר את

ראש השנה היהודי שחל בחודש ספטמבר. התחושה שלי היא שקיבלנו בתור העם היהודי שתי הזדמנויות ואפילו שלוש

להתחלות חדשות.

שהרי יש את ראש השנה, נקודת ציון שמזכירה לנו את השנה שעברה ואת מה היינו רוצים לעשות השנה.

יום כיפור, יש שלוקחים אותו ברצינות ויש פחות, אך הוא והימים הסובבים אותו מאפשרים לכל אחד להביע חרטה. כפרה.

וכמובן- השנה האזרחית, כל סוף דצמבר, כל תחילת ינואר.

שלוש התחלות חדשות. אולי כדי שנרענן את זכרוננו בדברים שכ"כ ציפינו להם,

אולי כדי להביט אחרונה ולראות סוג של הגשמה.

אני רואה בחודש ינואר הזה נקודת קיצון. כן, אני חנונית כמו שרבים יגידו אבל עכשיו זה הזמן הטוב ביותר למפנה מבחינתי.

הוא כבר החל, כמובן שלא חיכיתי ליום הספציפי בו תתחיל שנה חדשה...

אני רואה בחודש הזה המון לחץ, חששות. לחץ בריא ולחץ קצת פחות בריא.

בשבוע+ האחרון כל המדינה נמצאת בסוג של אי וודאות.

קשה מאוד להתעלם מהמצב בדרום, הצד שלהם הצד שלנו. כ"כ הרבה אנשים נפגעים בגלל שהחליטו להפוך את הסכסוך

הזה לסכסוך בין דתי. (ראו את הכתבה של יאיר לפיד ב7 ימים).

ולחץ חיובי, מעין התרגשות כזאת. להתגייס לצבא, לדעת שהימים הולכים ומתמעטים.

טקס סיום, תעודת בגרות, עבודה, צבא. יציאה מהמסגרת הכי הכי נוחה בעולם.

אלה דברים שמרגשים אותי, דברים שנוגעים לי.

בתקווה שתחושת העשייה והנכונות תמלא את כולנו,

הייתי פה.