ואף אחד לא יעצור אותי.
באמת, אף אחד לא יכול ללחוץ לי על הברקס. זה לא סתם שיעור נהיגה או משהו כל המלווה הזה.
אף אחד לא ילחץ ברקס במקומי ואם אני לא אעצור בזמן סביר להניח שאני גם אמות בתאונת דרכים קשה.
כי זה לא שווה למות בתאונת דרכים לא קשה- אף אחד לא שומע עלייך ואתה רק נכנס לאיזו סטטיסטיקה מאיימת
שככל שיאמרו אותה יותר ויותר ולא יעשו כלום בנידון אז הגישה כלפיה תהיה אדישה ומנוכרת כמו כל דבר
שמנסיםלמכור לנו. לא?
בנימה 'אופטימית' זו הייתי רוצה לציין שני דברים מאוד חשובים: ארז אשל ו25.11.08.
בשנה שעברה בתאריך 25.11.07 יום בו כביכול לא אמורות להיות תאונות דרכים- היו תאונות דרכים.
זה גורם לי לחשוב, יום אחד, אי אפשר יום אחד בלי כל המוות הזה? יום אחד. בודד. מסכן. גלמוד. לא?
ואז אני נרעמת ומתעצבנת שאף אחד לא קם ועושה משהו מזעזע חוץ מלומר שזה רע שיש תאונות דרכים,
בדיוק ברגע הזה אני נזכרת בארז אשל- האיש והאגדה.
האדם הזה הרצה בביה"ס שלי השבוע ואמר דברים כ"כ נכונים וכ"כ כואבים שיצאתי מההרצאה שלו ורק רציתי
להתנדב בכל תחום אפשרי. אז עכשיו אני מבינה שאם תאונות הדרכים הן נושא רגיש אצלי כרגע
מאחר והפכתי לנהגת חדשה וכל זה שאני רוצה לחיות עוד הרבה שנים אז כנראה שאני צריכה לעשות עם זה משהו
מלבד לשבת על התחת ולרטון.
? who's with me
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
