'אני חוזר אל הבדידות שחיכתה לי...'

מרגיש לי קצת כאילו אני השושבינה בחתונה של החבר הכי טוב שלי, שבמקרה אני גם אוהבת.

מרגיש לי צבוע שאני מאחלת הצלחה למישהו שאני רוצה שיהיה איתי.

אבל זה ככה, עדיף שיהיה לו טוב ובלעדיי. מקרים כאלה מחזירים אותי לקרקע.

יש מציאות מעבר לעולם החלומות שאני נוטה לשקוע בו... המציאות הזאת אולי פחות נעימה לפעמים, אבל מציאות זו מציאות.

המציאות שלי מביאה אותי לחשוב שאני צריכה להתרכז בדברים אחרים, יש שיגידו יותר חשובים...

אבל בסופו של דבר ההרגשה הזאת חסרה לי, האהבה האינסופית הזאת שאתה לא עושה כלום על מנת לזכות בה,

כזאת שאין בה תנאים ומשכנתא. להיות על הקצה בשביל משהו שאתה מאמין בו.

אנשים כאלה הולכים ומתמעטים ואולי בעתיד זה אפילו ממש ממש יציק לי, אבל עכשיו מעניינת אותי מפלצת הקנאה הירוקה

והמגעילה ששוכנת בתוכי. קנאה, מרירות ועצב. לא אוהבת את זה. לא טוב לי עם זה.

אני צריכה משהו ריאלי, לא אמורפי. וזה די משעשע, שאני מדמה אהבה למשהו ריאלי...