תקראי לי ולעולם לא תדעי

ששמעתי את אותה זעקה

גם כשלא היה לך קול ורצית

לפרוש כנפיים ולעוף אל מקום

שיש בו רק מוזיקה ותמונות

תלויות על הקירות שצבועים

בצבע שמזמן רצית להחליף כי

הוא בהיר.

XXX

30.5.08

זה מפליא שאני כ"כ לא רוצה להיות כאן.

בא לי לעשות דברים ללא שום צורך להסביר.

אולי זאת דרך שמובילה אותי לכתוב מחדש, אולי געגועים.

אולי אפילו האירוניה שבדיוק היום קראתי את ההודעות המיוחדות ששמרתי ממך.

ואתה יודע, או לא שזה לא רק עלייך.

כי אני שמחה שזה המצב שלך, ואני יכולה רק להציע את עזרתי והבנתי בעניין.

אף פעם לא חשבתי שאני ארגיש ככה

שאי אפשר באמת לומר את הדברים כמו שהם.

כנראה זאת רק אני, אבל בסופו של דבר- זאת אני.

וזה היה כל כך מזמן מאז הפעם האחרונה,

חשבתי שכשאני אחזור הרקע יהיה שונה והתמונות יתחלפו

אבל הכל נשאר במקום.

מזל שדבר אחד נשאר במקום להזכיר לי מה היה, איך היה ולמה היה.

בהתחלה אלה היו 4 חודשים שקטנו לשניים,

הפכו לחודש ועכשיו שבועיים. וזאת סיטואציה מלחיצה ומרגשת.

אפילו אפשר לומר עליה שזוהי שמחה מהולה בעצב.

מעכשיו הדברים יהיו האחרונים ובשנה הבאה הראשונים האחרונים.

רק צריך לעבור את המבול וללבוש לבן בשבועות