"מה עושה?"
"הממ לא התבלבלת?"
"חח לא. רוצה לשבת איפשהו?"
התלבטתי המון. ללכת או לא ללכת. ידעתי שהסקרנות תהרוג אותי וויתרתי על משחקי הכוח.
בדיעבד אני חושבת שהיה בזה משהו טוב,
אני מרגישה שקצת השתחררתי ממך, אולי אפילו קצת הרבה.
ישבתי מולך והרגשתי שאני למדתי משהו, לא הגעתי מאיזושהי עמדת כוח
ובכל זאת היה לי יותר בטחון ממך (מי היה מאמין שזה יקרה?), ידעתי בדיוק מה אני רוצה-
בדיוק כמו לפני חצי שנה.
שאלתי את השאלות הנוקבות, את הדברים שבאמת רציתי לדעת.
הייתי מחושבת והייתי אני, אחרי הרבה זמן שלא הצלחתי לשמוע את הקול שלי מבין כל העצות והמחשבות שאנשים אחרים הכניסו לי לראש.
היה לי טוב איתך, ואני לא מתחרטת על שום דבר.
בתקופה שנתתי מעצמי בצורה כ"כ עיוורת מתוך אמונה שאתה זה הדבר שחיכיתי לו כל הזמן הזה,
היה לי טוב, הייתי מאושרת. כולם ראו. אבל אולי נתתי מעצמי יותר מדי. יותר מדי שלא שמתי לב לדברים שקורים איתי.
אני שמחה שהגעתי למצב שבו אני אומרת שעדיף לי בלעדייך.
אולי זה בגלל שגרמת לי לפתח חומה נוספת ואולי זה בגלל שגרמת לי להבין שאני שווה יותר.
זה גורם לי לחשוב על טבע האדם להסתגל.
אנחנו מכירים מישהו ואנחנו כבר במערכת יחסים אז זורמים עם זה...
אולי בהתחלה אנחנו בודקים עם מי יש לנו עסק, ואם האדם שעומד מולנו הוא באמת באמת מה שחיפשנו.
אבל עם הזמן כל העניין די מתמוסס. אנחנו מסתגלים.
מסתגלים לריח אחד של השני, להרגלים אחד של השני, לאופי של הקשר. מסתגלים.
כי זה נוח או כי זה מה שאנחנו בוחרים לעשות באותו רגע.
אני יודעת שהתפשרתי איתך.
קצת בהתחלה וקצת בסוף. באמצע הייתי די החלטית.
והאמצע שלנו הייתה התקופה הטובה שלי בשנה האחרונה.
אז ידעתי בדיוק מי אני, מה אני רוצה ומה אני מתכוונת לעשות כדי להגיע ליעדים שהצבתי לעצמי.
היום, אחרי כמה חודשים של בלבול אני יודעת שמצאתי דרך.
אני זוכרת שישבתי במשך שלושה שבועות עם אנשים שלא הכרתי וניסיתי להבין אותם. את חלקם.
רוב הזמן לא הצלחתי. לא התחברתי. לא הסתגלתי.
ניסיתי להגיד משהו אבל המילים לא יצאו. ניסיתי לכתוב וגם זה לא ממש צלח.
יש לי מחשבות, יש לי דעה אישית, יש לי אותי.
בשורה התחתונה, נראה לי שקצת זמן איכות עם עצמי לא יזיק לי.
והדבר שאני מחכה לו כ"כ יקרה מתישהו, צריך רק סבלנות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
