השנה יותר מתמיד אני מחכה ליום כיפור.

מחכה לשקט הזה מבחוץ ומבפנים.

שקט שאפשר לחשוב ב, שקט פנימי שיאפשר לי לחיות ולנשום באמת.

לדעת שהפסיכו עבר ומעכשיו אפשר לעלות מעל לקו המים-

להתרווח, לנוח, לנשום. לחזור לעצמי.

להגיע לעוד מטרות ויעדים שתכננתי, בין היתר להוציא רישיון ולחגוג יום הולדת 17 (סוףסוף).

אני מחכה ליום הזה שאני הכי אוהבת בשנה,

ולא כי זה היום היחיד שאני לא אוכל מרצון ולא יקראו לי אנורקסית,

אלא כי זה פשוטו כמשמעו - יום שמנקה את הנפש, נותן סוג של איזון. זמן לעצמי.

ואין ספק שזמן לעצמי זה משהו שאני צריכה.

יום כיפור זה יום להתגעגע- לאנשים, לפעולות יומיומיות, להנאות החיים הקטנות.

יום קטן כזה בשנה שהוא כל כך כל כך גדול.

מעניין איך תהיה השנה הזאת- פולין, סיום, צבא, רישיון, יומולדת, חיים. מעניין.

                                             ♥ ריני.

שנה טובה

לא האמנתי שהתעוררתי למשמע טיפות הגשם המתדפקות על החלון.

'לא יכול להיות שיורד עכשיו גשם' חשבתי ולהפתעתי הרבה פתחתי את החלון

ונאורו עיניי! היורה כיבד אותי בכבודו ובעצמו.

בעצם ברגעים אלו ממש יורד כאן שוב גשם.

כמה לא צפוי.

דברים שקורים בצירוף מקרים הם סימן.

כשהיורה יורד זה סימן.

כשאילן הייטנר מוציא ספר אחרי 5 שנים בערך- זה סימן.

סימן שחורף מגיע.

ואולי הוא אפילו יהיה החורף שלנו