אני, דימה ולאון נהיינו כמו מן שלישייה כזאת. אנחנו משתכרים יחד, אנחנו לוקחים סמים יחד, אנחנו יוצאים בערב יחד, בעצם רוב הזמן אנחנו נמצאים יחד. נורא התגעגעתי לזה, ל"חבורה" כזאת, לא הייתה לי אחת מאז שהתחלתי לצאת עם ולדי

ורק עכשיו הבנתי כמה זה באמת היה חסר לי.

הם חושבים שאני זקוקה ל"חינוך מחדש", וכל הזמן אומרים כמה זה THM זה חרא הרסני שאסור להתקרב אליו ושאני צריכה להיות רק עם חשיש וטריפים. לפני כמה חודשים בטח הייתי חושבת שהם פחדנים או משעממים, אבל היום זה דווקא נראה לי חמוד ויפה מצידם. הם דואגים לי, ואני מעריכה את זה.

בהתחלה לא ממש חיבבתי את לאון והתייחסתי אליו באותו בוז שבו אני מתייחסת לכל האנשים שמנסים לזיין אותי, אבל אחרי שדימה הבהיר לו שאני לא אתן לו והעניין נסגר גם אליו התקרבתי. במבט שני הוא התגלה כאחלה בחור, ואנחנו כבר לא "הידידה של דימה והחבר הכי טוב שלו", אלא פשוט ידידים, בפני עצמינו.

אחרי הריב הגדול עם ולדי שהיה לפני שבועיים הדברים לא חזרו להיות אותו דבר. אפילו הסקס נהיה גרוע, מן עסקת חליפין של חומר תמורת סקס. בעצם לא החלפנו מילה כבר שבוע שלם, דבר נדיר אצלינו, שהיינו במשך חצי שנה בקשר כ"כ הדוק.

הדבר שאולי הכי מפתיע אותי בכל הסיפור זה שהוא בכלל לא חסר לי, אפילו יש בי מן הקלה כזאת. אני כבר לא משועבדת. אני יכולה לנשום לרווחה.

ולדי תמיד היה בשבילי יותר "אבא" מאשר בן זוג. גם הפרש הגילאים עשה את שלו, אני לא אשקר, אבל בעיקר העובדה שאבא שלו נטש אותו לפני שעוד נולד ובתור הגבר היחיד בתא המשפחתי שלהם הוא היה צריך לתפוס את מקומו מגיל מאוד צעיר,

ושאני, שעברתי התעללות פיזית קשה במשך שנים ע"י אבא שלי, הרי לנצח אחפש תחליף, אבא אחר שאוהב ומגונן ומחבק ודואג. התאמנו כמו כפפה ליד.

תקופה טובה, ובכלזאת מציקה לי התחושה שמשהו חסר לי.

"יש לי חולשה אמיתית לנשק" הודתי וצחקקתי במבוכה.

"באמת?" דימה שאל וזיק התלהבות ניצת בעיניו, "גם לי! וואו, את הבחורה הראשונה שפגשתי שבאמת אוהבת את זה!"

"טוב, כמה בנות לאבות חד הוריים כבר יצא לך לפגוש?" גיחכתי.

"יש כאן בעיר מטווח, אני אקח אותך" הוא חייך.

לקחתי עוד שלוק מהקפה הקר.

"את יודעת, היינו מסתדרים ממש ממש טוב בתור בני זוג" הוא זרק לאוויר פתאום ומיד מיהר להבהיר את עצמו, "אבל לא, זהו, אחרי מורן אני לא מתעסק יותר עם ידידות שלי. זה תמיד נגמר רע."

שקט מילא את החדר. "ואם נהיה יחד יהיה את כל החרא של הקשרים, את יודעת" דימה אמר במהירות. השפלתי את מבטי.

"וחוץ מזה, חברות טובה עדיפה על זוגיות" הוא חתם את מסע הרציונליזציה שלו שהרגיש לי כמו אגרוף בבטן.

"כן..." הסכמתי בלית ברירה והמשכתי לשתוק.

אם אתם תוהים לעצמכם "What the fuck?!", אני אסביר -

לפני כחצי שנה דימה התאהב נואשות במי שהייתה הידידה הכי טובה שלו, מורן. למזלו (או לפחות כך היה נדמה לו אז) הרגשות היו הדדיים, וכדרכו של הטבע, הם הפכו לזוג. היה לו כ"כ טוב איתה שהוא רצה להישאר בקשר הזה לנצח, היא הייתה התגשמות כל חלומותיו והוא היה משוכנע שהיא האחת. אלא שהזמן חלף, ובסוף החודש הראשון שלהם יחד, מורן זרקה אותו והשאירה את דימה עם לב שבור.

דימה, כואב ומדוכא, הגיע למסקנה שהוא לא מוכן להיפגע יותר והחליט להימנע מקשרים עד להודעה חדשה, וכרגע נמצא בחודש השלישי להתנזרות שלו מכל סוג של קשר עם בנות המין היפה.

וכך שוב נוצר המצב בו אני אוכלת את החרא שאחרות חירבנו, הן שוברות את הלבבות ואני משלמת את המחיר.

הרי זה היה יכול להיות, אני יודעת שהוא רוצה, ויותר מזה - אני יודעת שאני רוצה. אבל היא, בחורה ששייכת לעבר, עומדת ביני לבין המטרה שלי, מונעת ממני את זה.

היא לא יפה, היא לא חכמה, היא לא מעניינת או מיוחדת ויש לי עליונות עלייה בכל תחום שהוא, ולמרות כל זה אני לא מצליחה להשיג את מה שהיא הצליחה, ואלוהים יודע עד כמה זה מוציא אותי מדעתי.

אני לא מתכוונת ליזום, ואם להיות כנה - אני אעדיף לחתוך לעצמי את היד ולא ליזום, האפשרות לקבל "לא" מעבירה בי צמרמורת של אימה. אז מה נשאר לי? כנראה שרק לשבת בשקט ולקוות שהוא ירגיש משהו שאי אפשר להתעלם ממנו.

השינה הפכה לתחליף ה-THM (כך יכונה כאן ה-סם מרגע זה ואילך, לצורכי נוחיות) שלי, לברוח לפחות לרגע ליקום מקביל ויפה יותר. פעם נהגתי להילחם בה, ראיתי בזה בזבוז זמן יקר. פעם היו לי סיבות להישאר ערה.

אני עוד אהיה מישהי.

עוד מעט יעברו שנתיים מאז ניסיון הגמילה הראשון. והנה אני יושבת לי כאן לגמרי לבד ב-3 בלילה ונלחמת בעצמי.

אני לא רוצה לשקוע והאור שבקצה המנהרה כבר כבה מזמן. מה יהיה איתי? אני מפחדת לחשוב על איך זה יסתיים.

מכרתי את נשמתי לשטן.