אני, דימה ולאון נהיינו כמו מן שלישייה כזאת. אנחנו משתכרים יחד, אנחנו לוקחים סמים יחד, אנחנו יוצאים בערב יחד, בעצם רוב הזמן אנחנו נמצאים יחד. נורא התגעגעתי לזה, ל"חבורה" כזאת, לא הייתה לי אחת מאז שהתחלתי לצאת עם ולדי

ורק עכשיו הבנתי כמה זה באמת היה חסר לי.

הם חושבים שאני זקוקה ל"חינוך מחדש", וכל הזמן אומרים כמה זה THM זה חרא הרסני שאסור להתקרב אליו ושאני צריכה להיות רק עם חשיש וטריפים. לפני כמה חודשים בטח הייתי חושבת שהם פחדנים או משעממים, אבל היום זה דווקא נראה לי חמוד ויפה מצידם. הם דואגים לי, ואני מעריכה את זה.

בהתחלה לא ממש חיבבתי את לאון והתייחסתי אליו באותו בוז שבו אני מתייחסת לכל האנשים שמנסים לזיין אותי, אבל אחרי שדימה הבהיר לו שאני לא אתן לו והעניין נסגר גם אליו התקרבתי. במבט שני הוא התגלה כאחלה בחור, ואנחנו כבר לא "הידידה של דימה והחבר הכי טוב שלו", אלא פשוט ידידים, בפני עצמינו.

אחרי הריב הגדול עם ולדי שהיה לפני שבועיים הדברים לא חזרו להיות אותו דבר. אפילו הסקס נהיה גרוע, מן עסקת חליפין של חומר תמורת סקס. בעצם לא החלפנו מילה כבר שבוע שלם, דבר נדיר אצלינו, שהיינו במשך חצי שנה בקשר כ"כ הדוק.

הדבר שאולי הכי מפתיע אותי בכל הסיפור זה שהוא בכלל לא חסר לי, אפילו יש בי מן הקלה כזאת. אני כבר לא משועבדת. אני יכולה לנשום לרווחה.

ולדי תמיד היה בשבילי יותר "אבא" מאשר בן זוג. גם הפרש הגילאים עשה את שלו, אני לא אשקר, אבל בעיקר העובדה שאבא שלו נטש אותו לפני שעוד נולד ובתור הגבר היחיד בתא המשפחתי שלהם הוא היה צריך לתפוס את מקומו מגיל מאוד צעיר,

ושאני, שעברתי התעללות פיזית קשה במשך שנים ע"י אבא שלי, הרי לנצח אחפש תחליף, אבא אחר שאוהב ומגונן ומחבק ודואג. התאמנו כמו כפפה ליד.

תקופה טובה, ובכלזאת מציקה לי התחושה שמשהו חסר לי.