ליום ההולדת התשע עשרה שלי שמעון קנה לי מגפיים חומים שמאוד התלהבתי מהם, נדמה לי שבחנות שנקראה "מוזה", בקניון לב המפרץ, עליו השלום. אבל למרות שהוא שילם על המגפיים, מי שקנה אותם היתה לא אחרת מאשר אפרת, במסגרת הלוואה ארוכת-טווח-ולא נגמרת שהוא לקח ממנה והיא כמובן הבינה את זה רק בדיעבד. היא היתה מאוד אמידה, ילדונת צעירה שזה עתה שכלה את שני הוריה ונשארה לבד עם אחותה לחלוק בירושה. הם היו חברים טובים, ולה היה לב רחב.
ולא בכדי, גם הוא היה מאוד טוב אליה. בכל פעם שלאחד מבני הזוג המוטרפים שהיו לה אז היתה עולה ה"סנטה מריה", והיא בלי עיין הרע ידעה לבחור אותם אחד-אחד, הוא היה בא ומחלץ אותה. כמו חבר אמיתי, הוא גם היה עוזר לה עם כל מיני דברים, שכשעושים אותם, תמיד עדיף שיהיה איזה גבר בוטח בסביבה, למשל בעירייה, במוסך או מתחת לחופה. והוא באמת עשה את זה בשבילה, כלומר התחתן איתה. צבא ההגנה לישראל החליט שבשום אופן ומקרה הוא אינו מוכן לוותר עליה, או לפחות לא בלי מאבק משמעותי, והם התחתנו כדי שהעניינים יעבדו יותר חלק. את החתונה ההיתולית חגגנו בערב, עם הרבה חברים בבר ברמת ישי. גם החבר שלה דאז שהיה כמובן תכשיט מיוחד במינו, הגיע. אבל בסופו של דבר, כשאפרת ביקשה להתגרש, שמעון ביקש עוד קצת כסף.
אני לא ידעתי את זה אז, אבל הכסף הזה כנראה עזר לו להקים עסק עצמאי. ומהביזנס הזה, הוא היה קם בבוקר, הולך לעבודה, נפגש עם אנשים בעלי ממון, אוכל טוב ונוסע במכונית פאר בצבע שחור. יום אחד, לא נעים לספר, האוטו שלו, בגלל שהוא היה כל כך יפה, ארוך ומפואר, שעינם של רבים וודאי היתה צרה בו, באו אנשים רעים בלילה ושרפו לו אותו. ממש סתם ככה מקנאה. עם זאת, את גורלה הטראגי של ההונדה השחורה, שבאה אחריו וגמרה זרוקה באיזו תעלה בעליות לנצרת הוא גזר במו ידיו.
אני לא בדיוק הבנתי באיזה עסק מדובר או את מהות הקשר ביניהם, אבל הוא היה מקסים אלי, צ'ארמר אמיתי, וגם הקשר שלנו היה קשר אמיץ של אחים לנשק ממש, אני והוא נגד העולם עם קרבות בכל החזיתות, בעיקר במעוז הכוחות החמושים העיקש ביותר, ההורים שלי.
והוא היה לוקח אותי מהצבא ומחזיר אותי לצבא ומחכה כמו לאוויר לנשימה שאני אצא לסופ"ש. עד שדה בוקר הוא נסע פעם אחת כדי שאני לא אהיה עצובה מזה שכל המשפחות מגיעות לביקור בבסיס ושלי, הצפונית, לא. ובכל פעם שהייתי קצת שבוזה, באופן צבאי, הוא היה מצחיק אותי במשרד שעד למועדון הסגל שמעו. ולפעמים, אם שנינו כבר לא יכולנו לחכות יותר כשגבר ייצרנו, הוא היה מגיע לש.ג ומשם כבר היינו מסתדרים נהדר.
אבל בסוף אחרי שנה ומשהו נגמרה לנו האהבה, ככה סתם כמו שאהבות נגמרות. נדמה לי שהריבים הפכו להיות בלתי נסבלים, או שכל הדברים המסובכים והמורכבים שהיו מסביב לסיפור הזה הפכו כבר לקשים מנשוא, או שרק לי היא נגמרה, כי הוא ניסה עוד כמה צעדים נואשים אחר כך. אבל בסופו של דבר היא נגמרה וגם שירותי הצבאי התבזבז אל סיומו הצולע.
ועם הזמן שעבר, שקיטונות של מילים כבר נשפכו בשבחו, ואחרי שבמקרה, אחרי שנים, התקשרתי לאפרת כדי לאמת את השמועות שצלו את אוזניי ואחרי, שמכורח הנסיבות, למדתי אני את טבען והילוכן של סחורות מן היבואן לצרכן, נתבהרה התמונה במלואה. לאפרת, אגב, היו מניות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
