סיפור קצר כתוצר של שיעמום וקריאה מרובה של אתגר קרת...תהנו(?)

התפטרתי מהעבודה. זה קרה ביום השלישי בשבוע שבו גיליתי שאני מהלך תוך כדי שנתי.

השארתי על שולחנו של הבוס מכתב ארוך וזועם בו פירטתי את כל הסיבות והנסיבות להתפטרותי. זה כלל פירוט נרחב על כך שהייתי טיפש מלכתחילה ללמוד חשבונאות, שחשבתי שזה יעשה לי טוב. זה המשיך בכך שאני לא יודע מה חשבתי לעצמי כשהגעתי לעבוד בחברה הזאת. סביר להניח שעל כסף. ועל ביטחון. לעזאזל עם הכסף והביטחון! כנראה שהייתי מאוד אמוציונאלי כשהדבר נכתב לכן הסברתי שנמאס לי להיות עוד בורג במערכת ולשבת כל יום על התחת מ8:00-  16:00 ולא לעשות אף דבר משמעותי עם חיי. אני רוצה יותר! כתבתי. וכך בעצם התפטרתי מהעבודה.

כשהתעוררתי בבוקר למחרת, הרגשתי נפלא. התמתחתי במיטה החמה ופקחתי עיניי באיטיות של חתול מתרפס. באותו בוקר עשיתי את כל הדברים אותם אני עושה כבכל בוקר. הלכתי לשירותים, צחצחתי שיניים, בדקתי אם המפרצים שלי נסוגו עוד יותר והאם יצאו לי קמטים חדשים, שתיתי קפה וקראתי עיתון. בתום התארגנותי יצאתי לעבודה. מוכן לעוד יום של חוסר מעש וישיבה מול מחשב קר וחסר רגש.

משהגעתי לעבודה קרא לי הבוס לחדרו. עמוק בפנים התחלתי להתרגש, האומנם מדובר בקידום? לא, לא. ניסיתי להשתיק את הקול הפנימי שלי. לא ייתכן. אך עמוק בפנים קיוויתי שכן. שאולי.

התיישבתי מולו, מנסה לשמור על הבעה מאופקת ולא לתת לחיוך להסגיר את מצבי. הוא פנה אליי בצעקות. אמר שאם כך אני מרגיש אז אינני שייך לחברה הזאת. לא הבנתי מה הוא רצה להגיד בכך, שאם אני שמח אז מקומי אינו כאן? הרי זה פשוט מגוחך! איזה מן חברה זאת?!

הלכתי הביתה מתוסכל  ועם הזנב בין הרגליים. עבודה כבר אין לי. ואני אפילו אינני מבין מדוע. נכנסתי למסעדה האהובה עליי וקניתי מאפים. כי זה מה שמשמח אותי- מאפים. בכל מיני טעמים: עם שוקולד, עם גבינה אפילו עם פרג למרות שאני לא כ"כ אוהב פרג. כל הדרך הביתה חשבתי מה אגיד לאשתי מבלי שתכעס עליי ותקרא לי אפס. הרי זה מה שאני כרגע- אפס. אין לי עבודה ואפילו התפשרתי על פרג. דמיינתי בעיני רוחי איך אני מסביר לה שבעצם יש קיצוצים, והמצב בשוק קשה עכשיו. ובדמיוני היא אף הבינה וניחמה. אך ידעתי שלא כך יהיו פניי הדברים ברגע שאגיע הביתה. לכן עשיתי את הדרך הארוכה יותר הביתה.

כשהגעתי הביתה אשתי עוד הייתה בעבודה. רציתי להימנע ממפגש איתה ולדחות את הקץ, לכן שכבתי לישון ממש מוקדם. מקלל את עצמי על כך שאין לי את האומץ להתמודד מולה. נרדמתי דיי מהר.

כשהתעוררתי בבוקר יום רביעי של אותו שבוע, אשתי לא שכבה מצד ימין של המיטה כבדרך כלל. במקומה שכב מכתב קצר בכתב עצבני שאמר " אם זה מה שאתה רוצה, זה מס' העורך דין!" ולמטה נכתבה שורה של מספרים שביחד הרכיבו מספר טלפון לא מוכר. מבולבל מהמכתב ומעורפל מהשינה הכבדה, חייגתי אל אשתי. היא ענתה לי רק בצלצול השלישי ואמרה קצרות "אני לא מתכוונת לדון איתך על הדברים שהטחת בי אמש!" וניתקה.

אילו דברים?! אילו הטחות?! הרי הלכתי לישון מוקדם כ"כ רק בכדי שלא אצטרך להתמודד מולה ולספר לה את האמת. קודם העבודה, עכשיו זה. הרגשתי כאילו אני חי חיים של מישהו אחר. החלטתי להתקשר אליה בשנית.

"מה?" היא שאגה.

"אני לא מבין...אילו הטחות?! מה קרה? של מי המספר בפתק?"

"'אתה לא מבין'" היא חזרה אחריי בלגלוג, " אני חושבת שאני הבנתי הכל! לא טוב לך איתי, נמאס לך ואתה רוצה להתגרש! הבנתי הכל" שוב ניתוק. גירדתי בראשי והלכתי לעשות את הדברים שאני עושה כבכל בוקר לפני העבודה. רק שהפעם, בניגוד לשאר הבקרים, לא מצפה לי שום עבודה.

אחרי שהסתובבתי בבית בחוסר מעש, בהיתי בטלוויזיה וזפזפתי בין כל הערוצים האפשריים המוצעים לקהל הרחב החלטתי לתפוס תנומה קלה.

רק כאשר התעוררתי בבוקר יום חמישי של אותו שבוע, הבנתי שמשהו אינו כשורה. שכבתי על מדרכת בטון. ברקע היה רעש של מכוניות והמון מדבר. פקחתי את עיניי ונוכחתי לאישה זקנה מקומטת ובלה שהביטה בי בעיניים סקרניות. "איפה אני?" מלמלתי. "איפה שרצית להיות, אדוני" היא ענתה. לא היה בי הכוח לתחכום ולדברי שנינה. לכן הנדתי בראשי והתיישבתי על המדרכה. שמש של בוקר הפציעה וחיממה במעט את עצמותיי.

"אני לא רוצה להישמע גס רוח...אבל אני באמת לא יודע היכן אני. פיזית. מבחינה גיאוגרפית. את יודעת- רחוב,עיר?"

"אתה נמצא בעיר שאתה הכי אוהב- בעיר שבה נולדת וגדלת"

מה לעזאזל, חשבתי. איך לכל הרוחות הגעתי ממזכרת בתיה לכרמיאל?!

האישה שראתה את הפליאה שעל פניי, אמרה ברוך "כן, סיפרת לי הכל. איך התפטרת מהעבודה שכה שנאת ועזבת את אשתך שכבר לא אהבת, ואיך עשית רק דברים שאתה אוהב...כמו להגיע לעיר שאתה הכי אוהב. או לשחק ביליארד באמצע הלילה"

ישבתי שם, בבגדיי מליל אמש. חסר כל. תהיתי מי זה החלק השני שבי שהחליט שהוא עושה את הדברים שהוא רק אוהב. ואפילו לא ידעתי שיש דברים בחיי שאני לא אוהב. ועכשיו כשנפטרתי מכל אותם דברים שלחצו אותי ולא אהבתי- ישבתי באמצע כיכר מרכזית בכרמיאל חסר כל. והרגשת געגוע לחיי הקודמים עטפה אותי.