OK אז ככה- אנאל ביקשה ואנאל קיבלה חחח:]

כתבתי סיפור חדש.

הרבה יותר חלש מקודמיו לדעתי, אבל בעל משמעות עמוקה יותר.

מקווה שתהנו, ואני אשמח לכל ביקורת בונה:)

That Smile by Afro

יום אביבי שלח את קרניו בחלון והאיר את החדר התכול. זה נראה כמו יום נהדר להתחלה חדשה. באוויר נישא ריח פרחים וריח קפה הווניל שחיכה לה על השידה.

לעומת היום העליז שקרא לה מחוץ לחלון- בפנים הרגישה תוהו ובוהו והתהפכה על בטנה.

היא הביטה בתקרה, צבועה בצבע התכלת, ועל הנורה החשופה שהשתלשלה מן התקרה- חסרת משמעות וייחוד. על הקיר משמאלה הייתה תלויה התמונה שלה בגיל חמש. היא הייתה תינוקת יפיפיה, בעלת תלתלים זהובים גולשים, עיניים ירוקות קורנות ועור צח ובוהק.

כעת, אחרי 16 שנה אשר עברו כסערה חולפת, השיער הגולש התחלף בשיער דליל ולא מטופח, העיניים הירוקות כבו מזמן והעור הלבן והצח החל לגלות את מחאתו לעישון.

היא שכבה במיטה, והרהרה. לא היה בה החשק להתעורר לעוד יום, לפקוח עיניים ולעבור הכל מהתחלה, כמו בתסריט מוכן מראש.

הוא נכנס לחדר בחיוך מלא שיניים. אם לא קרני האור שהאירו את החדר זה מכבר- חיוכו לבטח היה מאיר אותו מאפלה.

"הכנתי לך קפה" הוא אמר והחווה בידו לעבר הכוס אשר הפיצה את ריח הווניל הדועך.

היא הביטה בו, וכמעט לראשונה באמת הבחינה בו. כאילו כה הורגלה לנוכחותו כאן עד אשר לא הבחינה בו כלל, היה כמו השידה- תמיד שם.

הוא היה בהחלט נאה. עורו ראה לא מעט ימים בשמש, לכן קיבל גוון זית. עיניו היו תכולות כמו מי אגם צלול ואת לחייו עיטרו שתי גומות-חן שובבות.

הוא העביר את ידו האחת בשיערו החום כהה ובידו השנייה אסף את מכנסיו מן הרצפה הקרה.לאחר מכן  הישיר מבט והתבונן בה שניות מספר, כמעט בדאגה.

"אכלת משהו מאתמול בערב?" שאל. היא הסבה את מבטו ממנו והביטה בחלון. היא ניסתה להיזכר בכוח האם באמת הכניסה פירור לפיה מאז אתמול בלילה, אך דבר לא עלה בדעתה.

"אני אכין לך כריך. יש לך במקרר גבינה?" זרק לאוויר את השאלה והחל ללכת לכיוון המטבח בעודו יחף ובתחתוניו בלבד.

כשלא ענתה לו הוא הציץ בדלת חדר השינה, שהיה שייך להוריה, ושאל בשנית.

"תבדוק" היא ענתה מבלי להביט בו. גרונה החל להתייבש ועיניה שרפו בכאב.

"אני עוד לא כל-כך זוכר מה נמצא איפה..." הוא ענה לה בתגובה, כמעט בטון מצטער.

גיחוך, היה כל מה שהצליחה להפיק מפיה.

"מתוקה את לא רוצה כריך?" התקרב אליה והתיישב בקצה המיטה. היא נשארה דוממת כאבן, לא נעה ולא זעה. הוא ליטף את מצחה באהבה ונשק לה בלחי החמימה.

"בואי תשתי, זה יעשה לך רק טוב. את הרי יודעת שאני לא אעשה שום דבר לרעתך, נכון?" הוא לקח את הכוס מהשידה וקירב אותה אל פיה. היא סירבה ללגום ממנה ולפתוח את פיה.

"אל תגרמי לי להכריח אותך, את יודעת שאת רוצה" הוא אמר וחייך את החיוך הזה. כך קראה לו 'החיוך הזה'. היא לגמה מן הכוס למרות אי הרצון, בכוח, רק בכדי לרצות אותו ושיעזוב אותה לנפשה.

"יופי מתוקה. תמשיכי לשתות אני הולך בנתיים להתקלח" לקח את הבגדים בידו האחת ויצא מן החדר כלא היה.

שוב היא נשארה לבדה, מחשבותיה נודדות למקומות מרוחקים, לממלכות קסומות. אומנם הייתה כבר בת שש-עשרה אבל ברוחה הייתה עדיין אותה ילדה קטנה בת עשר שחולמת לפקוח עיניים בוקר אחד ולהפוך לנסיכה בטירה קסומה ואגדית.

היא שמעה את המים במקלחת זורמים, ונופלים בצלילי הרמוניה על רצפת השיש במקלחת. היא שמעה אותו מזמם מילים מוכרות- לא מוכרות, על בחור שעובד קשה כמו כלב ואז חוזר הביתה והוא מרגיש בסדר. צביטת כאב בלב.

עוברת דקה , ואולי אפילו שעה. והיא עדיין שוכבת שם, מקופלת בתוך עצמה, עירומה כביום היוולדה- מביטה החוצה מהחלון.

הוא יוצא מן המקלחת וריחות של סבון מתפרצים בסערה יחד איתו. הוא מוריד מולה את המגבת בה התעטף, והיא מתאבנת. כאילו לא ראתה אותו כך מעולם. הוא מחייך לעצמו וממשיך.

לובש את בגדיו אט אט, מגניב אליה מבטים, "אל תשכחי- שום דבר לא יוצא מפה, כן?" נימת קולו הפכה לרצינית יותר. לאחר שלא קיבל אף תגובה, המשיך לכפתר את חולצתו עד הסוף.

הוא ניגש אל מיטתה, היא שכבה חסרת אונים לחלוטין, משותקת.

"מתוקה שלי, אני מזכיר לך שוב- שום דבר לא יוצא מכאן. אני צודק יפה שלי?" הוא חייך.

תמונות של ממלכות קסומות עוברות לנגד עיניה, מוחה הרחק מכאן, משוטט לו אי שם. "אני צודק?" הוא לפת את ידה בכוח ולא הרפה.

זה הרגע, זה הרגע שבו הסכר נפתח והדמעות פרצו החוצה. בשקט, הן זלגו במורד לחיה הורודות, הילדותיות. כל דמעה שרפה בבשרה. בעיניים עצומות, מחניקה ייבבה היא הצליחה למלמל "כן" חלוש מבין שפתיה.

הוא נשק עליהן בחוזקה משאיר עליהן טעם מעורב של טבק ואלכוהול.

"ילדה טובה. תגרמי להורים שלך להתגאות בכך שמצאו לך את המטפל המושלם" הוא חייך שוב את 'החיוך הזה' והעביר את ידיו לאורך כל גופה הקטן, והמשותק בחלקו התחתון.

הוא הלך והותיר אותה לבדה, אך לא בטרם לקח את תיקו מן הכיסא שלה. כיסא הגלגלים הנאמן שלה.