וזה לא משנה אם תגיד שאתה הולך,

כי הריח המתוק שנישא באוויר הקיצי שייך רק לך, טעם של עוד יידבק לשפתיי, והמגע החם של הידיים שלך ייצמד לגופי ולא ירפה עד שתחזור אליי.

ואני אשב כאן בחדר לבדי, על המיטה החורקת ששברנו בלהט יצרים, אחבק את ברכיי ואביט אל השמיים חסרי הצבע.

אם אתעקש להתבונן בפרטים אולי אזהה פרצוף או שניים בהמולה שם למטה, ואולי אחד מהם יזכיר לי אותך. ואז יעלו בראשי תמונות אילמות מוקפאות ויפיפיות של שנינו צוחקים, מתחבקים, מתנשקים, אוהבים. דמעה עקשנית תפרוץ את מגן השמחה המגונן ותראה את נוכחותה על לחיי הורודות, סמוקות מן הרוח בחוץ. ואני אזכר איך אתה תמיד מוחה את הדמעות ומנשק לכאב שילך, בעדינות, כמעט בשבריריות. אבל אחר כך, מיד מחליף את העדינות בחיבוק מוחץ עצמות.

או כשאני ישנה, ואתה מתגנב לחדר בשקט, ושואל אם אני ישנה, מחכה לתשובה וכשזו לא מגיעה אתה נשכב במיטה בשקט בשקט, מנסה לחבק אותי מבלי להפריע לי- ותמיד מעיר אותי תוך כדי.

אם אהייה ממש רגשנית, זכרוני ימטיר עליי שלל משפטים מקסימים שלחשת לי, בעצב ובשמחה, בטוב וברע. "אל תדאגי, אנחנו נעבור את זה ביחד" היית אומר ומלטף לי את השיער כמו שאימהות עושות, בדאגה ואכפתיות אינסופית.

וזה לא משנה אם תגיד שאתה הולך, כי בעצם אתה תמיד איתי, בלב.

 מוקדש לבן-אדם הכי יקר לי בכל העולם.