כמתבקש מרוסיה הסולדת מפוליטיקה שכמותי, לא אלאה אתכם כאן בנושא החם- המלחמה בדרום. מספיק שומעים חדשות רעות בכל חור (או ערוץ), לא אשתף אתכם בדעותיי בדבר הצעדים הבאים שיש לנקוט כיוון שאינני נפוליאון. גם הוא למרות היותו מנהיג דגול זכור בזכות גובה קומתו הנמוכה והעוגה המצויינת על שמו.

אך כן אלאה אתכם במה שמעסיק את ראשי הקטן -2009.

היה לי נורא נורא קשה להיפרד משנת 2008. יש שקוראים לזה פחד נטישה, יש שיזרקו שם מפחיד ומפוצץ הכולל בתוכו 'פוביה' ויש שיזרקו שלל מונחים מודרניים שיגדירו את מצבי העגמומי.

שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת לפתוח בשנה חדשה- שנה רעננה, כמו דף ריק, שמקופלות בה אינספור חוויות עבורינו. יום ההולדת שלי מתקרב בצעדי ענק ובקיצור- זאת תקופה יפיפייה.

אבל 2008 הייתה ה-שנה מבחינתי מבחינות רבות כל-כך ולכן אני ממאנת להיפרד ממנה ונוטרת טינה ל2009 שנדחסת בכוח לתוך לוח השנה. היא פשוט מיותרת.

2008 היוותה עבורי שנה של שינויים, ולא סתם שינויים אלא שינויים לטובה: סופסוף הפכתי לחוקית (@#$%) מה שמאוד הלהיב אותי, התאהבתי בבנאדם הכי מקסים שיש, השגתי הרבה דברים שרציתי, עברתי למקום מגורים חדש ואף התחדשנו באוטו חדשדש ומגניב, סיימתי לימודים אחרי 11 שנות חרישה, עבדתי, למדתי, התפתחתי, צמחתי, התבגרתי, התגברתי, החכמתי, הוקסמתי.

אין ספק ש2009 טומנת בחובה הרבה שינויים גם כן- צבא, צבא ועוד קצת צבא. אבל אני לא יכולה שלא להיזכר ב08 הקסומה ושלא להרגיש צביטה קטנה של געגוע בלב.

הו וול, אני מניחה שאצטרך להתרגל לרעיון ולשמור את 2008 בנבכי זכרוני כשנה מצויינת ומוצלחת ולתת הזדמנות, ולא הקטנה ביותר, ל2009 לעמוד בציפיותיי ממנה.

אז מה, פתחנו דף חדש?

הרעיון הבא אינו שלי במקור,לקחתי אותו (או שמא השאלתי אותו) מבלוג שהיה מומלץ לפני כמה ימים ומשום מה אינני מוצאת אותו כרגע (ובמידה ואתם מזהים ויש לכם קישור, אשמח אם תתנו בכדי לתת קרדיט).

הרעיון הוא פשוט לחלוטין- פשוט תכתבו.

אין צורך לכתוב מכתב באורך מגילת העצמאות(כפי שאני עשיתי..)- פשוט לכתוב כל מה שעולה לכם בראש אם זה מה קניתם אחה"צ במכולת ליד או תיאור מדוייק של השכנה דלת ממול או אפילו רשימת מכולת.

כמו כן אין שום צורך להזדהות(במידה ואתם רוצים, תמיד בכיף:)) אני מבטיחה לכם שהדבר האחרון שמתחשק לי לעשות זה לאתר אתכם- אני עצלנית למדיי.

אז הרעיון הוא פשוט מאוד- תכתבו לי כל מה שעולה בראשכם.

אשמח לקבל הכל:)

[email protected]

לקח לי קצת הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה, ודיי קיצצתי לקראת הסוף כי לא נותר בי כוח לסקור הכל מא' עד ת' אז תהיו עדינים איתי:)

היום, ה 2008–07–14, מאורע רב משמעות אירע- אני מתכבדת להודיע בגאון ובקריעת חולצות עם סמלים לא מעוצבים בטוב טעם- נגמר בית-ספר.

אין יותר לחזור אל המוסד המחניק הזה וללבוש חולצות אסירים אחידות.

אין יותר לכוון שעון מעורר ל6:30 ובכל זאת לאחר בדקה או שתיים, למרות שאני גרה עשר דקות מבית הספר.

אין יותר לקום בבוקר ולשנוא את התלבושת האחידה שאין לי מה ללבוש איתה כי היא נראית כמו שק של תפוחי-אדמה.

אין יותר להתאפק מללכת לשירותים כי שוב יש סתימה או סתם כי הם מעלים מתים מקבריהם בשל הריח.

טוב רגע, זו הייתה התמקדות בהיבטים הפחות טובים ובצדדים המכוערים. ברור לכולנו הרי, ובראש ובראשונה כנראה לי שעוד אתגעגע לימי התום הללו.

אני זוכרת איך הגעתי בחינניות בסוף שנת לימודיה של כיתה ב' בתלבושת רוסית מסורתית, שכללה איך לא- חצאית. ופערתי את פי בתדהמה וחשבתי בראשי הקטן "למה הבנות האלה לובשות מכנסיים?!?!?" מיותר לציין כי מאז אני דבקה במסורת ארוכת שנים זו.

שם הכרתי חברות וחברים שחלקם מלווים אותי עד היום, בימים הטובים יותר ובימים הטובים פחות. שם למדתי את השפה העברית עם ספר האולפן שהיה מצויר עליו רובוט. הוא עדיין לא יצא לי מהראש.

שם הכרתי אנשים מדהימים, וחיילת מדהימה שתמכה בי ועזרה לי והלכה איתי בבייבי-סטפס עד שלמדתי עברית כמו גדולה. שם התאהבתי לראשונה וגם נשבר לי הלב כשהסבא של הנער המיוחל הבהיר לי שיש לו הרבה מעריצות. במילים אחרות "קחי מספר ותעמדי בתור".

שם הייתי טום-בוי והלכתי מכות, שרתי שירים מרושעים על בנות שלא אהבתי ואפילו זכיתי במדליה בכדור-יד באולימפיאדה הקטנה שהייתה לנו בבית הספר.

בכיתה ו' כשגיל שתיים-עשרה דפקו המצוות כביכול על דלתי וערכתי בת-מצווה כדת וכדין, רק כי כולם עשו ככה.

אחר כך הייתה מסיבת הסיום, שהייתה מבוססת על המחזה 'גריז' וזכיתי לשחק את הטיפשונת המאוהבת. היה מרגש.

התרגשנו לעבור לחטיבה ופחדנו שהמשפחה הקטנה שלנו תתפרק. פניתי למבחני קבלה לכיתת ספורט, ולבסוף התקבלתי. משהו שהצטערתי עליו הרבה שנים אחר-כך. עסקתי בריקוד והתחלתי לעסוק בכפייתיות במשקל שלי- לקצץ באוכל ולהאיץ את הפעילות הגופנית: מחול בבוקר, אימוני כושר בבית, מחול בסטודיו. אימונים אימונים אימונים. וויתורים על ארוחת בוקר, קיצוצים בצהריים, וויתור על הערב. מי צריך אוכל כשיש שליטה? קיבלתי באהבה ובשמחה את העצמות היפיפיות האלה ואת המידות המאוסות 0,1 . הכל התפוצץ לי בפרצוף המורעב כשהתעלפתי באמצע הלילה והתקפלתי מכאבים. לא זכרתי איך קרסתי ליד המיטה של אימא וכמה רעש עשיתי ושהערתי את כולם. מאז המצב נלקח בידיים. בין לבין היו הטיולים, היציאות, הצחוקים והכיף שיש רק בחטיבה. הרבה דרמה והרבה מזימות מתחת לפני השטח.

התיכון בהחלט הייתה תקופה מתוקה שלא אשכח.הכרתי המון אנשים מדהימים שלולא הבית-ספר סביר להניח כי לא הייתי מתרועעת עימם. בתיכון התחלתי מערכת יחסים ארוכה שנמשכה כשנתיים פלוס, כשבסופה יצאתי מובסת ומחוסרת כוחות וכראוי לכל בת טיפש-עשרה גם זה עיצב אותי ושינה לי במקצת את השקפת העולם.

קשה קצת להאמין שכל זה נגמר, נעטף בסרט ורוד עם פפיון תחת הקטגוריה "זיכרונות ילדות". מכאן אני פותחת דף חדש, כל החיים לפניי- צבא, לימודים (אי אפשר לברוח מזה הא?) וכו וכו.

אז… תאחלו לי בהצלחה? J  

לוקחת נשימה. מוציאה אוויר לאט ומתענגת על כל רגע שעובר.

אני מרגישה שנקלעתי להזיה מטורפת, כמו טריפ אחד גדול- הריחות הופכים לצבעים והצבעים הופכים לרגשות והכל עוטף אותי פתאום בחמימות שכזאת. ולמען הסר ספק- לא, אני לא משתמשת בסמים. אני היי-בנטורל.

אני לא יודעת מה אתה עושה לי, אבל זה מרגיש כל-כך נכון וכל-כך טוב כאילו כך היה אמור להיות מלכתחילה. אתמול בערב נפל עליי מצב רוח מוזר שדרש ממני לשבת ולכתוב. עכשיו. אז פתחתי את הוורד והתחלתי להקליד, המילים זרמו החוצה והתחברו בחוסר הגיון לקטע קצרצר שרק עכשיו אני מבינה עד כמה הוא בא להביע את כל מה שהיה בתוכי.

....

ולמרות שכל-כך הרבה יותר קל להתחמק ולברוח למציאות ולשגרה שתשחק עד עפר ולא תותיר רצון אנושי לחשוב או להרגיש, הלב יודע. לוחש בעורף להמשיך ולא לתת להגיון להשתלט כהרגלו. היום מותר לך להרגיש חופשייה, כמו ציפור דרור הפורשת את כנפיה ועפה למרחבים האינסופיים. והלב מזמר והראש מבולבל. ומותר לך ללכת לאיבוד בחיוך שלו ובמבט שמביע רק רוך, להשתכר מהריח ולהתפוגג אל תוך המילים ושלל הצבעים. תתני ללב לחייך הלילה, תני לו לחיות.

והמוח מתרוקן מכל מחשבה ומתמקד בהווה. כמה זמן לא חיית בתוך הרגע, עסוקה בלהרוס את העתיד עם כל הדאגה המיותרת לגבי העבר. היום תרשי לעצמך.  תרשי לעצמך להיות ולתת לו לחקור אותך- את הצללים אותם את מסתירה עם האיפור והחיוך המזויף, את השמחה התמימה עליה את מכפרת בציניות גדושה ואמרות כנף תלושות מהמציאות.

אל תנסי למצוא כל הגיון, תטי את האוזן להקשיב למנגינות חלושות של נשימות וחיוכים שקטים, תרגישי את הזעקה מהדהדת גם בליבך שלך.

פשוט להיות. להיות ולאהוב.