כמתבקש מרוסיה הסולדת מפוליטיקה שכמותי, לא אלאה אתכם כאן בנושא החם- המלחמה בדרום. מספיק שומעים חדשות רעות בכל חור (או ערוץ), לא אשתף אתכם בדעותיי בדבר הצעדים הבאים שיש לנקוט כיוון שאינני נפוליאון. גם הוא למרות היותו מנהיג דגול זכור בזכות גובה קומתו הנמוכה והעוגה המצויינת על שמו.

אך כן אלאה אתכם במה שמעסיק את ראשי הקטן -2009.

היה לי נורא נורא קשה להיפרד משנת 2008. יש שקוראים לזה פחד נטישה, יש שיזרקו שם מפחיד ומפוצץ הכולל בתוכו 'פוביה' ויש שיזרקו שלל מונחים מודרניים שיגדירו את מצבי העגמומי.

שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת לפתוח בשנה חדשה- שנה רעננה, כמו דף ריק, שמקופלות בה אינספור חוויות עבורינו. יום ההולדת שלי מתקרב בצעדי ענק ובקיצור- זאת תקופה יפיפייה.

אבל 2008 הייתה ה-שנה מבחינתי מבחינות רבות כל-כך ולכן אני ממאנת להיפרד ממנה ונוטרת טינה ל2009 שנדחסת בכוח לתוך לוח השנה. היא פשוט מיותרת.

2008 היוותה עבורי שנה של שינויים, ולא סתם שינויים אלא שינויים לטובה: סופסוף הפכתי לחוקית (@#$%) מה שמאוד הלהיב אותי, התאהבתי בבנאדם הכי מקסים שיש, השגתי הרבה דברים שרציתי, עברתי למקום מגורים חדש ואף התחדשנו באוטו חדשדש ומגניב, סיימתי לימודים אחרי 11 שנות חרישה, עבדתי, למדתי, התפתחתי, צמחתי, התבגרתי, התגברתי, החכמתי, הוקסמתי.

אין ספק ש2009 טומנת בחובה הרבה שינויים גם כן- צבא, צבא ועוד קצת צבא. אבל אני לא יכולה שלא להיזכר ב08 הקסומה ושלא להרגיש צביטה קטנה של געגוע בלב.

הו וול, אני מניחה שאצטרך להתרגל לרעיון ולשמור את 2008 בנבכי זכרוני כשנה מצויינת ומוצלחת ולתת הזדמנות, ולא הקטנה ביותר, ל2009 לעמוד בציפיותיי ממנה.

אז מה, פתחנו דף חדש?

לקח לי קצת הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה, ודיי קיצצתי לקראת הסוף כי לא נותר בי כוח לסקור הכל מא' עד ת' אז תהיו עדינים איתי:)

היום, ה 2008–07–14, מאורע רב משמעות אירע- אני מתכבדת להודיע בגאון ובקריעת חולצות עם סמלים לא מעוצבים בטוב טעם- נגמר בית-ספר.

אין יותר לחזור אל המוסד המחניק הזה וללבוש חולצות אסירים אחידות.

אין יותר לכוון שעון מעורר ל6:30 ובכל זאת לאחר בדקה או שתיים, למרות שאני גרה עשר דקות מבית הספר.

אין יותר לקום בבוקר ולשנוא את התלבושת האחידה שאין לי מה ללבוש איתה כי היא נראית כמו שק של תפוחי-אדמה.

אין יותר להתאפק מללכת לשירותים כי שוב יש סתימה או סתם כי הם מעלים מתים מקבריהם בשל הריח.

טוב רגע, זו הייתה התמקדות בהיבטים הפחות טובים ובצדדים המכוערים. ברור לכולנו הרי, ובראש ובראשונה כנראה לי שעוד אתגעגע לימי התום הללו.

אני זוכרת איך הגעתי בחינניות בסוף שנת לימודיה של כיתה ב' בתלבושת רוסית מסורתית, שכללה איך לא- חצאית. ופערתי את פי בתדהמה וחשבתי בראשי הקטן "למה הבנות האלה לובשות מכנסיים?!?!?" מיותר לציין כי מאז אני דבקה במסורת ארוכת שנים זו.

שם הכרתי חברות וחברים שחלקם מלווים אותי עד היום, בימים הטובים יותר ובימים הטובים פחות. שם למדתי את השפה העברית עם ספר האולפן שהיה מצויר עליו רובוט. הוא עדיין לא יצא לי מהראש.

שם הכרתי אנשים מדהימים, וחיילת מדהימה שתמכה בי ועזרה לי והלכה איתי בבייבי-סטפס עד שלמדתי עברית כמו גדולה. שם התאהבתי לראשונה וגם נשבר לי הלב כשהסבא של הנער המיוחל הבהיר לי שיש לו הרבה מעריצות. במילים אחרות "קחי מספר ותעמדי בתור".

שם הייתי טום-בוי והלכתי מכות, שרתי שירים מרושעים על בנות שלא אהבתי ואפילו זכיתי במדליה בכדור-יד באולימפיאדה הקטנה שהייתה לנו בבית הספר.

בכיתה ו' כשגיל שתיים-עשרה דפקו המצוות כביכול על דלתי וערכתי בת-מצווה כדת וכדין, רק כי כולם עשו ככה.

אחר כך הייתה מסיבת הסיום, שהייתה מבוססת על המחזה 'גריז' וזכיתי לשחק את הטיפשונת המאוהבת. היה מרגש.

התרגשנו לעבור לחטיבה ופחדנו שהמשפחה הקטנה שלנו תתפרק. פניתי למבחני קבלה לכיתת ספורט, ולבסוף התקבלתי. משהו שהצטערתי עליו הרבה שנים אחר-כך. עסקתי בריקוד והתחלתי לעסוק בכפייתיות במשקל שלי- לקצץ באוכל ולהאיץ את הפעילות הגופנית: מחול בבוקר, אימוני כושר בבית, מחול בסטודיו. אימונים אימונים אימונים. וויתורים על ארוחת בוקר, קיצוצים בצהריים, וויתור על הערב. מי צריך אוכל כשיש שליטה? קיבלתי באהבה ובשמחה את העצמות היפיפיות האלה ואת המידות המאוסות 0,1 . הכל התפוצץ לי בפרצוף המורעב כשהתעלפתי באמצע הלילה והתקפלתי מכאבים. לא זכרתי איך קרסתי ליד המיטה של אימא וכמה רעש עשיתי ושהערתי את כולם. מאז המצב נלקח בידיים. בין לבין היו הטיולים, היציאות, הצחוקים והכיף שיש רק בחטיבה. הרבה דרמה והרבה מזימות מתחת לפני השטח.

התיכון בהחלט הייתה תקופה מתוקה שלא אשכח.הכרתי המון אנשים מדהימים שלולא הבית-ספר סביר להניח כי לא הייתי מתרועעת עימם. בתיכון התחלתי מערכת יחסים ארוכה שנמשכה כשנתיים פלוס, כשבסופה יצאתי מובסת ומחוסרת כוחות וכראוי לכל בת טיפש-עשרה גם זה עיצב אותי ושינה לי במקצת את השקפת העולם.

קשה קצת להאמין שכל זה נגמר, נעטף בסרט ורוד עם פפיון תחת הקטגוריה "זיכרונות ילדות". מכאן אני פותחת דף חדש, כל החיים לפניי- צבא, לימודים (אי אפשר לברוח מזה הא?) וכו וכו.

אז… תאחלו לי בהצלחה? J  

אפריל דפק בדלת והביא עימו את כל הטוב שיכולתי לבקש ואף יותר.

אני יודעת שרובכם (כן אני משלה את עצמי שאנשים קוראים כאן..) בטח מבולבלים מהפוסטים האחרונים- שמחה, עצובה, בענן השביעי, בתחתית.

הרבה מים זרמו בנהר הירקון (או סתם כימיקלים מהולים, איך שתרצו..) ואני לא יודעת בדיוק איך אני רוצה לחרוט כאן את כל הדברים הטובים והרעים גם יחד שקרו כאן בשבוע וחצי האחרון. מצד אחד אני רוצה לכתוב כאן כל פרט, כל שנייה בכדי שאוכל להסתכל לאחור כמו באלבום תמונות ולהיזכר בכל מילה וזיכרון מעורפל. מצד שני אין לי כוונה לכתוב כאן הכל הכל, כי מתחשק לי לשמור משהו לעצמי בלבד. איך מוצאים את עמק השווא?

Too make a long story short לא, לא חזרתי לאקס וגם אין לי כל כוונה לחזור אליו. לקח לי אומנם יותר מדיי זמן להבין זאת אבל לבסוף התפקחתי והבנתי שאת ההתנתקות הרגשית שלי ממנו עשיתי עוד לפני שנפרדנו. ולכן אני מודה לו על כך שהתעקש על הפרידה הזאת. ואין בי כעס, טינה ולא עצב רק הוכרת תודה על כך שזה נגמר איך שזה נגמר. ואיך שהשיר הגאוני אומר:

And when you slammed the front door shut,
A lot of others opened up,
So did my eyes so I could see
That you never were the best for me.

ונכון לעכשיו טוב לי. הכי טוב לי שיש והחיוך לא מש מהפנים.

למי שבאמת קורא פה (ZzZzZz..) וזוכר את הפוסט על הידידות האפלטונית (http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=8121841 )- תשכחו מכל מה שאמרתי. שום ידידות ושום אפלטוניות. אפלטון הארור הזה סתם משך אותנו באף, לפחות אותי.

הבטחתי לקחת סיכונים בחיים למען האושר שלי ולא להיות במוד של הישרדות (כל הפנטים- לא מדובר בסדרת הריאלטי ובטח שלא בטנגה של נועם) ולכן עם כל הפחד והחששות והרגשות המעורבים הכרוכים בזה- אני מאוהבת. ולא אכפת לי לעלות לגג עזריאלי ולצעוק את זה!

Tied up in ancient history
I didnt believe in destiny
I look up you're standing next to me
What a feeling

What a feeling in my soul
Love burns brighter than sunshine
Brighter than sunshine
Let the rain fall, i don't care
I'm yours and suddenly you're mine
Suddenly you're mine
and it's brighter than sunshine

3>

תקופה טובה נחתה עליי (טפו טפו טפו, מחפשת עץ..) והחיוך לא מש מהפנים.

וכל מה שנותר לי הוא לנשום לרווחה ולחייך בלב. כי טוב.

סיפור קטנטן נכתב מבית היוצר של אפרו אחרי חודשים על גבי חודשים של מחסור כתיבה. אין לו לקח ולא מוסר השכל, זה סתם סיפור קצר ולא מזיק, כי התחשק לי.

דייזי אסטר, אשר עונה לכינוי 'דיזה', הקיצה משנתה בעצלתיים באותו בוקר יום שבת חורפי וגשום.עננים

כבדים ואפורים עטפו את השמיים כיריעה שחורה ומעיקה והזכירו לדיזה עד כמה מצב רוחה עגום. לא היה בה כל רצון לפקוח את עיניה ואם הדבר היה נתון לבחירתה, הרי שהייתה נשארת כל אותו בוקר מתחת לשמיכת הפוך המחממת. אך העולם אשר ממשיך לדהור בחוץ לא מחכה לעצלנים, חשבה לעצמה ולאחר התמתחה במיטתה תוך כדי פיהוק ממושך. היא דידתה לעבר המטבח וכהרגל רב שנים משכה מבלי להסתכל את הספל השחור מן המדף העליון והרתיחה מים בקומקום החשמלי.

טעמו המר של הקפה משך אותה מן השינה המתוקה בכל לגימה ולגימה והמציאות המרה עוד יותר החלה לטפוח על פניה. אמש פוטרה ממקום עבודתה כמזכירה בלשכתו של התובע המחוזי והתבקשה לפנות את מקומה בעוד ימים מספר. הפיטורים הכו בה כרעם ביום בהיר. את הכסף חסכה דיזה ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה אותו קיוותה להתחיל בעוד כשנה, בגיל עשרים ושמונה. לדאבונה, גם ביום המחורת נבצר מבינתה הבסיס לפיטוריה הרי כי הייתה עובדת חרוצה למופת. "לא נורא" המשיכה להגיד לעצמה בראשה, "נדחה את התואר בעוד כמה חודשים, אין דבר" אמר קול ההיגיון. אך מבחינה רגשית היא הייתה הרוסה. היו לה תוכניות לחיים - לסיים תיכון בהצלחה, להתחיל תואר ראשון, לימודים לתואר שני, אולי עבודה מחקרית, ורק אז לאחר שתשיג קריירה תחשוב על משפחה ובן זוג, כיאה לאישה המודרנית במאה ה-21. אך החיים אכזבוה.

היא בצעה פרוסת לחם ומרחה עליה חמאה וריבת תותים ואחר נגסה בקצה. "כן, קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים" ובאמרה זו משכה אליה את עיתון הבוקר המגולגל.  היא עברה עם אצבעותיה הארוכות על גבי הכותרות שנצבעו באדום ובשחור שזעקו על משבר במשק ועל שחיתות של פוליטיקאי כזה או אחר (היא מעולם לא התעניינה בפוליטיקה, כולם נראו כמו חבורה של צבועים- רעבים תמידית לעוד) היא דפדפה במהירות כמעט עד לסוף העיתון, ונעצרה בעמוד שהכותרת "אסטרולוגיה" עיטרה את פינתו הימנית העליונה. אם יש משהו שיכול להסב את תשומת ליבה מהמועקה שלה כעת הרי שזה בטח תקווה נדושה שנקבעה על- פי 'הכוכבים'.

עיניה דילגו הישר למזל דגים; צפוי לכם סוף שבוע מפתיע למדיי, דגיגים. משהו שלא ציפית או לא חשבת לאפשרי עלול להתגלות כאפשרי ואף מומש. כדאי להיזהר בדרכים לקראת שישי-שבת. זוהי תקופה של שינויים הן בפאן האישי הן מבחינה מקצועית, התאזרו בסבלנות.

היא נאנחה אנחה עמוקה וגלגלה עיניים. "תקופה של שינויים הא?" היא אמרה והביטה בעיתון הפרוש כמחכה שיענה לה. הוא כמובן בחר לשמור על שתיקה.

היא לא הבינה מה דחק אותה לקרוא את ההורוסקופ השבועי, מעולם לא נמנתה על אלו שמאמינים ב'כוכבים' ומעולם גם לא חיפשה נחמה בכך. זמנים נואשים מצריכים מעשים נואשים, היא חייכה לעצמה.

הקפה כבר הספיק להתקרר וטעמו המשכר הוחלף בטעם של מי שופכין. היא צריכה להתחיל לדאוג לבריאות שלה, לא עוד לאכול מזון מהיר ולשתות קפה עתיר בקפאין. אולי אפילו תקנה מיץ תפוזים סחוט טרי בקיוסק מטה ותתחיל לרוץ מדיי ערב עם איימי במגרש.

לא היו לה תוכניות מרתקות להמשך היום(ורביצה מול הטלוויזיה תגרום להרגשת הריקנות שלה רק להתחזק ולהתדפק על הדלת)ועל כן המשיכה לעלעל בדפי העיתון הזועק נבואות זעם עד שנתקלה בכותרת שהקפיאה את דמה, "צעירה בת 26 נמצאה חסרת הכרה ברחוב סואן כשלגופה רק פיסת נייר"

היא בהתה בגופה הקטן והצנום, חיוור מתחת לאור הבזקי המצלמות ומוחה סירב לקבל את העובדה הכה פשוטה לכאורה- זאת היא. זה הפנים המנומשות שלה וכתם הלידה על הירך הימני בצורת ענן.

בדף נפרד היה מצורף תצלום תקריב על פיסת הנייר שאחזה- בכתב יד עגול ונקי שהיה שייך לה מאז תקופת חטיבת הביניים נכתב- צפוי לכם סוף שבוע מפתיע למדיי, דגיגים. משהו שלא ציפית או לא חשבת לאפשרי עלול להתגלות כאפשרי ואף מומש. כדאי להיזהר בדרכים לקראת שישי-שבת. זוהי תקופה של שינויים הן בפאן האישי הן מבחינה מקצועית, התאזרו בסבלנות.

ובתחתית הדף נחרט נ.ב- תקראי בין השורות...

כשהאושר האישי שלך ממלא אותך ומציף אותך גם מעבר למה שאתה יכול להכיל- רק אז אתה יכול באמת ובתמים להעניק מהאושר, התום ומהאהבה שלך למישהו אחר. וזאת ההרגשה הכי מדהימה בעולם, כמעט כמו לאכול אבטיח קר בשרב. נו טוב אולי לא בדיוק

סופשבוע נהדר חברים.