היי מרפי, ידעתי שלא תשכח אותי:)

הרי זה הכי הגיוני שצה"ל יתקוף בעזה כשבועיים וחצי לפני שאנוכי מתגייסת:)

הוריי!

עוד כחודש וקצת עד הגיוס. ואני מתחילה להתעמעם מעט מכל חוסר העשייה הזה.

מצאתי עבודה חדשה, טפו טפו טפו בינתיים הכל טוב. קצת אחריות ואפס ניסיונות למכור משהו למישהו- וזה כבר סימן טוב. כי לי נמאס ממכירות. במיוחד מכירות של מוצרים שאני לא מאמינה בהם כלל.

ובכל זאת קיימת תחושה קלה של מחנק, של רצון לזרוק הכל ולנסוע רחוק רחוק מפה. ללכת לישון איתו מאוחר ולקום עוד יותר מאוחר, להימרח על בבוקר ולצפות בו מעוך על הכרית.

במהלך היום באים אליי רעיונות משונים, ואני תמיד מעירה לעצמי לכתוב על כך פוסט. אבל איכשהו דווקא כשאני פותחת סוף כל סוף את הדף הוירטואלי החלק- כל הרעיונות נעלמים כלא היו.

לא מזמן חלמתי חלום על רעידת אדמה פתאומית וכל החלום סופר לי כמעין סיפור כשאני שומעת את קולי ברקע. גם אז חשבתי לכתוב את הכל כשאקום. מיותר לציין שזה לא נעשה.

אני מתחילה לחשוב שהתרדדתי כנייר אלומיניום. אבוי לי. נסיגה מוחית.

טוב נו, נתנחם בעובדה שעוד מעט כריסמס.

ואו, זה היה פוסט כה מיותר.