החיים והמוות ביד הרובה.

ואחרי המון המון שנים (אוקיי... הגזמה ><"), קצת מה שעבר עלי ופרק י' המיוחל.

תהנו ^.^

אתמול אמא שלי לקחה חופש מהעבודה והלכנו לקניון.

בזבזנו שם יותר מ-1000 שקל על בגדים, ואכלנו בארומה ארוחת בוקר. היה ממש כיף ^^"

מחר הולכים לגן חיות (התנכ"י) עם חברה שלי..

גאד כמה זמן שלא הייתי שם.

מי שקופץ לשם שיגיד לי שלום XD

ואחרי זה חברה שלי נשארת אצלי עד יום שני, וביום שני הולכים לבריכה עם כמה חברים.

יהיה נחמד.

"מישהו חוטא, אהרון" הוסיף כומר אחד, שהיה מזוהה בשם מייקל.

"מישהו חוטא, וכולנו משלמים על כך" הוסיף ריצ'רד והפסיק לנוע לרגע, כאילו הרהר, אך חזר במהירות לפעולתו הקודמת.

רצח בחצות- מבוקש מספר אחת

פרק עשירי

"אני מניחה שעלי לחזור" הודיעה ג'ן לאחר שיחה קצרה בין השניים.

לפי מה שאמר היה מאט בן 16.

הוא עבר לצרפת לאחר שגר חמש-עשרה שנים מחייו בברוקלין, אמריקה.

יש לו שני הורים שגרים עדיין באמריקה ועוברים גם הם לצרפת בעוד שנה.

יש לו גם שני אחים בני 19 ו-10, שניהם גרים עדיין עם הוריהם ועוזבים גם הם לצרפת בקרוב, לאחר שיסיימו לארוז.

הבית נקנה לפני שעבר מאט לצרפת, וכעת הוא גר שם ושלם גם שאר משפחתו תעבור.

"הסערה מתחזקת מרגע לרגע" הוא הביט בדאגה על החלון שטיפות הגשם המשיכו לכסות אותו.

"לא כדאי לך לחזור עכשיו" הוא הפנה את מבטו אליה וחזר שוב להסתכל על החלון.

"דווקא בגלל זה כדאי לי לחזור עכשיו. הגשם הרי רק מתחזק" היא נאנחה למראה הגשמים העזים מחוץ לבית. מיד אחר כך אספה היא כמה חפצים שלה ולבשה מעליה את מעיל הגשם. היא פתחה את הדלת ועמדה לצאת, כאשר קולו של הנער קטע את מעשיה.

"חכי" אמר הוא ולבש גם הוא את מעילו, "אלווה אותך" הוסיף הוא.

'ג'נטלמן' חשבה לעצמה ג'ן וגיחכה.

"אין צורך" אמרה וחייכה בעדינות

"לא, לא. זה בסדר" הוא החזיר חיוך ובזאת סיכמו את השיחה.

שניהם יצאו אל הרחוב ולא עברו מספר שניות עד שנרטב כל גופם.

"זה לא טוב" מאט הביט בדאגה בשמיים אך נאלץ להוריד את מבטו אחרי שהגשם נטף בחוזקה על פניו.

וזה המשפט היחיד שהוציאו עד לביתה של ג'ן, שכן הסערה לא אפשרה להם לדבר.

"תודה" צעקה ג'ן, מנסה לגבור על קולות הגשם, בעת שהצביעה על ביתה שהיה קרוב אליהם.

הנער בתגובה רק חייך וחיבק אותה.

"שמרי על עצמך" הוסיף בעודו מנופף לה לשלום ומתחיל ללכת לכיוון ביתו.

ג'ן נכנסה לבניין והחלה לעלות במהירות במדרגות, אך נעצרה לפתע כששמעה כמה קולות 'עזרו לי' מהדהדים בחולשה. היא סקרה את הסביבה, בוחנת כל מקום ביסודיות. עיניה נתקלו במעלית, שבה עמד איש בשנות הארבעים לחייו, דייר הבניין. כנראה ולא היה זהיר מספיק בכדי שלא לעלות למעלית בימים כה סוערים.

ג'ן ירדה שוב באנחה כבדה וניגשה למעלית. היא ניסתה לפתוח אותה בכוחה, אך לא הצליחה.

מיד אחר כך ניסתה להתקשר, אך קווי הטלפון, כמה מפתיע, היו מנותקים.

"ננסה לפתוח אותה ביחד" צעק האיש מהמעלית, לאחר שראה שהתייאשה מלנסות להתקשר.

"טוב" הנהנה היא ושמה את שתי ידיה על פתח דלתות המעלית. האיש עשה את אותו הדבר. בהתאם להוראותיו שניהם ניסו לדחוף את הדלתות לאחר שספרו עד שלוש, ולאחר מאמץ רב וכמה דקות נפתחו הדלתות. האיש יצא כשטיפות זיעה על פניו.

"תודה" הוא נאנח וניסה להסדיר את נשימתו, "הייתי בטוח ששם אמצא את סופי" הוא גיחך והרים את פניו לעברה של ג'ן.

"הו!" קרא הוא בפליאה, "ג'ן יקירה, לא שמתי לב שזו את" הוא צחק. ג'ן זיהתה אותו. זה היה השכן שלהם לואיס שגר קומה מתחתיהם. כל חג מולד נהגה ג'ן לרדת לביתו ולחגוג שם עם משפחתו, שהייתה כמו המשפחה שלה בשבילה. הוריה אף פעם לא נהגו לחגוג את החג, ורק ריאן היה נוהג להפתיע את ג'ן במתנות חג מולד ותמיד היה צוחק ואומר 'לא ג'ן. זה לא ממני' והצביע על פתק קטן שבו היה חתום 'סנטה קלאוס'.

לואיס טפח על כתפה של ג'ן והודה לה שוב, בעת שהלך לעבר היציאה.

"לאן יש לו ללכת בגשם החזק הזה?" היא שאלה את עצמה בקול ונאנחה שוב, בעת שהתחילה לעלות לכיוון דירתה.