תקשיבו, אני באמת מצטערת שלא המשכתי לכתוב עד עכשיו, אך אני חושבת שאני רוצה לפרוש לתקופה מסויימת.
לא אתרץ במיני תירוצים כגון תקופה עמוסה, כי אין אחת כזאת, לפחות לא לכרגע. פשוט, ההתחייבות הזאת של לפרסם פרק כל הזמן הורגת אותי.
אני לא יכולה לחיות כרגיל כשאני יודעת ש- "וואי, שכחתי לפרסם היום פרק שהבטחתי!" פשוט לא.
לכן אני רוצה לפרוש, לתקופה מסויימת, איני מבטיחה כלום.
הבלוג לא יסגר. הוא פתוח.
ואני כן אענה לתגובות, במידה ויהיו. ואני כן אמשיך לבקר בבלוגים של קוראיי [ולכם אקדיש משהו קטן אחר כך] כרגיל, הכל כרגיל, רק בלי הבלוג שלי.
אולי לפעמים במידה וארצה, אפרסם פה סיפור קצר או משהו קצר שחוויתי, כדי שתראו שאני לא פורשת, בוודאות אומר זאת- אני לא אפרוש!
הבלוג הזה היה הדבר הכי טוב שהיה לי.
בזכותו הצלחתי לאזור אומץ ולפרסם סיפור שאני כתבתי.
בזכותו הצלחתי להכיר בנות נפלאות (ואף כמה בנים) שהיו הקוראות שלי במהלך הסיפור, ואני אוהבת את כולכן כל כך!
בזכותו הצלחתי לקבל חפירות מחברותיי שאני כל כך אוהבת (למרות שהן מטורפות וחסרות טאקט..)
חוויתי הרבה, אתן לא יודעות כמה.
כשהייתי עצובה, הבלוג היה כמו כתף תומכת לבכות עליה.
כשהייתי שמחה, נהנתי לשתף את כולן בשמחתי.
נהנתי להתגאות במה שיש, ולבכות על מה שאין, כי אני רק בן אדם כמובן ^^"
אני אוהבת את כל הבנות שהכרתי, וקשורה מאוד לבלוג הזה.
אפרסם פה סיפור אחרון לבנתיים, סיפור קצרצר, לא מחולק לפרקים. והייתי רוצה דעות שלכם עליו.
"אנחנו מותקפים מימין" צעק אנדרו למיקרופון במטוס ה-F שלו ששלח את המסר לשותפו.
"אני עולה אלייך" בישר לו טים והתרומם לכיוונו של חברו
קולות היריות שנשמעו מכל עבר גרמו לשניים לאטום את אוזניהם ולהתקשות בהתקפה.
אנדרו שלח ירייה לעבר מטוב קרב גרמני, ולאחר מכן הוסיף עוד צרור יריות.
"אחד נפל" צעק אנדרו, ספק מתגאה ספק צוחק
"נשארו עוד שניים" נאנח טים
"היו זהירים בחורים. ללא צעדים יהירים!" נשמע קולו של מפקדם, "תזכרו, אתם שניים בלבד"
"כן, כן" מלמל טים וירה לעבר יריביו
"זה לא צחוק" צרח המפקד הנואש.
שני מטוסי הקרב נעו זה לצד זה בניסיון להפיל את שני המטוסים האחרים. שניהם היו 'אלופי הפלות'- כינוי לטייסי קרב שהפילו לפחות חמישה מטוסי קרב עוינים בתוקף תפקידים. מסיבה זו נשלחו למשימה.
"נשאר אחד" צעק טים בקול מעודד לאחר ששניהם הצליחו להביא למפלתו של עוד מטוס קרב גרמני.
"אנדרו, משמאלך!" צעק טים לחברו ושניהם התחילו בהתקפת נגד לעברו של מטוס הקרב שהתקרב לעברם. המטוס הגרמני ירה גם הוא לעברם והתפתח קרב יריות בין שני המטוסים האמריקניים לבין מטוס האויב הגרמני.
"אנדרו, הוא למטה!" קרא טים בקול שמח. "הצלחנו!"
הוא חיכה לתשובה מהצד השני, אך התשובה המבוקשת לא הגיעה.
"אנדרו?" שאל הוא.
לפתע הבין הוא כי אין קשר במטוס. הוא ניסה להביט מסביבו אך זכוכיות המטוס היו מנופצות מכדי שיוכל לראות בבירור, אך הוא הבחין במסלול הנחיתה מקרוב.
הוא עשה את דרכו לעבר מסלול הנחיתה והנחית את מטוסו בהצלחה.
הוא ציפה לצוות שיבואו לעבר מטוסו בשמחה, אך קיבלו אותו רק כמה ציפורים בודדות.
לפתע האור התבהר סביבו והוא שמע קולות מודאגים.
"הוא התעורר" צעק קול וסביב טים התאספו אנשים רבים.
"איפה.." הוא החל לומר בקושי
"ירו לעברך. נפלת וקיבלת חתיכת מכה" מישהו ניסה להצחיק אותו, וקיבל קולות נזיפה במקום.
"אז זה אומר ש.. ניצחנו?" שאל טים מחייך במקצת
"כן. אנדרו ירה על המטוס הגרמני"
טים הרים קצת את ראשו וסקר את החדר הלבן הגדול שאכן נוכחו בו אנשים רבים שאת חלקם אפילו לא הכיר.
"אתה תקבל אות גבורה. כל הכבוד" קרא קול נוסף
"איפה אנדרו?" שאל הוא. האנשים בחדר השתתקו.
כעבור דקה דיבר מישהו.
"הוא איננו"
להתראות לכולכן, למרות שאני עדיין אגיב לכולן, אני מרגישה שאני מוציאה חלק חשוב מחיי. ואני עושה את זה רק בגלל שאין לי הרבה ברירות, אני לא יכולה להרגיש מחוייבת.
אני עדיין כותבת, ותמיד אמשיך. חברות שלי אשכרה אוהבות מה שאני כותבת, אני אוהבת מה שאני כותבת. למה שאפסיק?!
אוהבת הרבה,
סופי.
עריכה:
הבלוג- התגלית של רויאל.
אנא הצביעו והשפיעו למתמודדים מוכשרים (:
איפה כל הקוראים שלי נעלמו בפוסט האחרון? ^^"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
