שום גמדים לא יבואו

הנה תרגיל הכתיבה הראשון שלי על בחורה נכה שמגלה שהחברה שלה במקום בו היא גרה גונבת דברים תחוו את דעתכם:

תרגיל כתיבה ראשון גרסה א

אחרי שראיתי את מה שראיתי בקריון. (הווה אומר את אביגיל סוחבת דברים) הרגשתי ממש לא נעים כי לא ידעתי מה לעשות מצד אחד זה לא בסדר לגנוב מהצד השני אביגיל היא החברה היחידה שיש לי בבית פינקלשטיין יותר מי זה היא החברה היחידה שיש לי בחיים האלה. כשהייתי בבית הספר ביליתי את רוב זמני לבד עם הספרים. (לא קשור לכיסא יותר קשור לזה שאני שונאת את עצמי) כשהגעתי לבית קסלר ממש שמחתי למצוא חברה טובה כמו אביגיל עד אתמול כשראיתי אותה סוחבת מהדוכנים בקריון. מצד אחד לא רציתי לספר להנהלה כי לא רציתי שיסלקו אותה מצד שני לא יכולתי שלא לעשות כלום כי אני רואה בעצמי אדם הגון ואדם הגון צריך לעשות משהו כשהוא רואה פשע מול העיניים שלו. אבל זו הייתה אביגיל מי שאימצה אותי עם הגיעי למעון והייתה החברה הכי טובה שלי זו שתמיד הייתה שם בשבילי כשהמטפלות עצבנו או כשהתגעגעתי הביתה. לא הצלחתי להרדם כל הלילה ולמחרת עשיתי במחשב רשימה של כל הפתרונות למצב היתרונות והחסרונות שלהם:

האופציה הראשונה-לא לעשות כלום.

אבל אם אחריש מי יגיד משהו וזה כמו להיות שותפה לפשע. חוץ מי זה אנשים סובלים ונגנבו דברים בעלי ערך.

האופציה השנייה לספר לצוות.

למה כן? זה יפתור לי את הבעיה ומישהו אחר יתמודד עם זה.

למה לא? כי אולי יסלקו את אביגיל והיא החברה היחדה שהייתה לי בחיים.

למה שיאמינו לי? אביגיל בבית פינקלשטיין הרבה זמן ואני רק 6 חודשים

האופציה שלישית לספר לאחד החברים.

למה כן? כי זה יקל על הנטל ואני לא אצטרך להתמודד עם זה לבד.

למה לא? כי מי יאמין לי ואביגיל היא מאוד אהובה ואני לא רוצה להפיץ שמועות.

האופציה השלישית לדבר עם אביגיל.

למה לא? אולי היא תכחיש.

למה כן? כי היא חברה שלי ואני אוכל לעזור לה להתמודד עם ההשלכות של מה שיקרה.

אבל אף אחד לא הכין אותי להשלכות של מה שיקרה לי.

כשנכנסתי לחדר שלה היא שמעה אייל גולן (עוד אהבה משותפת שלנו) בדחילו ורחימו נכנסתי אליה לחדר ואמרתי לה ראיתי אותך גונבת דברים אתמול בקריון. למה עשית את זה? אביגיל האדימה מבושה ואמרה יש לי את הבעיה הזו המון זמן. מאז שאני בת 12 והמריבות בין אימא ואבא התחילו. אני גונבת כדי להירגע זה מין דחף שלא נרגע. אחת הסיבות שבגללן עברתי הנה מאשקלון זה להרגיע את הדחף נדמה שזה עבד לכמה חודשים אבל אז זה חזר זה בא והולך יש תקופה שאני גונבת ויש תקופות שלא. את צריכה לספר את זה למישהו אמרתי אחרת רק תסתבכי יותר. אמרתי "זה ממש קשה אני מה זה מתביישת בזה היא אמרה "אני אלווה אותך לסיגלית העובדת הסוציאלית ונספר לה ביחד." הצעתי. "תודה רבה" אמרה אביגיל. התגלגלתי לסדנת הטקסטיל שמחה וטובת לב ועבדתי על הכרית שאני עובדת עליה. היום המשיך רגיל וכשהלכתי לישון לא היה לי מושג שמחר "יתהפך עליי העולם" למחרת בבוקר כשהגעתי לחדר האוכל לא יכולתי שלא להבחין במבטים שננעצו בי. מבטים כועסים ואז עידן צעק עליי "תחזירי לי את השעון שלי יא גנבת אביגיל אמרה לנו שהיא ראתה אותך גונבת בקריון, גנבת גם מאתנו דברים?" קשה לי כשאנשים צועקים עליי אז לא אמרתי כלום רק בלב אמרתי "זו לא אני הגנבת זו אביגיל." "גנבת" נשמעו המלמולים סביבי אוכלים לי את הלב כמו דג פיראנה כשאביגיל יושבת מהצד אדישה למתרחש. אני רתחתי עליה בלב. אז הם ביקשו מרמזי ראש האגף שיעשה אצלי חיפוש, זה היה משפיל הוא חיטט לי בבגדים ובתיק ו..כמובן לא מצא כלום. לא אמרתי כלום על אביגיל כי אני לא מלשינה ו..אני גם לא יודעת להגן על עצמי מי יודע מה. במשך שבוע שאר הדיירים לא דיברו איתי (לא שקודם דיברתי איתם מי יודע מה) אבל זה קשה להיכנס לחדר אוכל ושאף אחד לא אומר לך שלום. הרגשתי עוד יותר לבד ממה שהרגשתי בבית ספר (בדידות יזומה שונה מבדידות כפויה) כשהגעתי לחדר אוכל או לסדנאות הרגשתי את הלחשושים סביבי. איך שהוא הבדידות שחוויתי בבית ספר הכינה אותי לחרם יפה מאוד. אבל שום דבר לא הכין אותי לבגידה של חברה. כשניסיתי לדבר עם אביגיל היא התחמקה ממני (אולי לא היה לה נעים או אני לא יודעת מה עבר לה בראש) כשסוף סוף הייתה לי ההזדמנות לדבר איתה השיחה בינינו הלכה ככה "למה סיפרת לכולם שאני גנבת?" "כי זה מה שאת?" היא אמרה בתמימות מעושה לשמוע את זה ממי שהחשבתי כחברה הכי טובה שלי כמו גרם לאיזה מיתר בלב שלי לפקוע והתחלתי להתגלגל מחוץ למעון ולהתגלגל ולהתגלגל ולהתגלגל ולא שמתי לב למדרגה שהייתה לפני הכביש ונפלתי הדבר הבא שאני זוכרת זה אני שוכבת בחדר שלי עם סחרחורת ופציעת ראש ולידי רמזי ראש האגף שאומר "טלי כמה פעמים צריך להגיד לך שאם יש לך בעיות תפני לאחד מאנשי הצוות? לכן אנחנו פה." על כל פנים, יש כאן מישהי שרוצה הגיד לך משהו ואז ראיתי את אביגיל "את.." אמרתי בקול רווי טינה. "טלי" היא אמרה בקול בוכים "אני כל כך מצטערת אני דיברתי עם סיגלית ועם ד"ר קרויף הפסיכיאטר וסיפרתי להם על הכול על הגניבות ואני החזרתי את כל מה שלקחתי ואני מצטערת באמת." "למה סיפרת עליי שקרים?" התביישתי לספר את האמת. לא רציתי שיכעסו עליי אבל כשקרתה התאונה שלך פחדתי שאת עומדת למות.. בגללי. אז סיפרתי לסיגלית את כל האמת היא כעסה אבל דני מנהל המעון הסכים לתת לי הזדמנות שנייה. אבל מעכשיו יהיה לי ליווי צמוד" "אמרת לשאר הדיירים את האמת?" שאלתי. "כן אמרתי" היא ענתה. "באמת?" שאלתי את רמזי "כן" הוא ענה.

כשנכנסתי לחדר האוכל למחרת (מזל שיש לי ראש קשה שלא נפגע בקלות ולמחרת כבר יכולתי ללכת לארוחת בוקר ו.. לחזור למיטה בשיא המהירות לפי הוראות המרפאה) כל הדיירים התנצלו, במיוחד עידן. אביגיל ישבה בשולחן נפרד, הפנים שלה אדומות מבכי. אני הלכתי לאכול טוסט ארוחת הבוקר האהובה עליי.