איך אני אוהבת להגיד
שכבר עברה יותר משנה מאז שזה קרה
כשבתכלס
זה קרה סופית רק לפני 3 חודשים
כשאני החלטתי שזה קורה
כשנפגעתי כבר יותר מדיי
או לפחות מספיק בשביל להתעורר
ולהתחיל לאהוב את עצמי מספיק
בשביל להתחיל לנסות להשתחרר ממך
להאמין שמגיע לי יותר טוב אני כבר מאמינה
להאמין שזה באמת יגיע אליי זה הרבה יותר קשה
ועדיין יש את התקווה שאולי תעשה עבודה ותחזור להילחם ותהיה כל מה שחלמתי שתהיה
אני למדתי להתאכזב
ולא רק ממך
ממש ממש מכולם
איזו שנה מטורפת
איך אני אאמין שאני אקבל מה שמגיע לי כשאף פעם לא קיבלתי את זה כמעט מאף אחד מסביבי?
באמת, איך בונים אמונה כזאת עכשיו?
וגם כשיש מי שרוצה לתת לי את זה אני ממש לא יודעת לקבל זה מרחיק אותי
מלחיץ
מוריד
וגם כשאני בסביבה שנותנת לי את זה, וזכיתי להגיע למקום כזה השנה, זה ככ זר לי, זה מרגיש פייק
עדיין ממש קשה לי
כל מה שקשור אליך
שהיינו עושים ביחד
ראיתי היום סרטון ביוטיוב של איזה גיימר שהצחיק אותי נורא בתקופת הקורונה כששיחקנו משחקי מחשב כדי להעביר את הסגר
זה בכלל היה קטע שלי
אבל זה יותר מדיי הזכיר לי אותך ואת התקופה איתך
זה היה מצחיק אבל זה גם כאב
הכל עדיין כואב מדיי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אושרי.