כן, הזעם עוד נשאר מאותו היום הארור שבו היטלר עלה לשלטון והרג שישה מיליון יהודים,

אבל הזעם הזה מתמעט כל עוד עוברות השנים..

כל הזעם הזה שקודם היה מופנה לנאציזם, מופנה עכשיו אלינו, הגזענות והאנטישמיות לא עזבה את העולם.

אבל לזה אני אחזור בהמשך.

אני דוד שלישי לניצולי שואה מצד של אבא שלי. המשפחה מצד אימא ברחה לעומק רוסיה וכך ניצלה.

אני לא יודעת כל-כך על הסיפור של סבתא רבא שלי כי ניסו לא להזכיר לי את זה יותר מדי, והיא, היא לא אוהבת לדבר על זה והיא מנסה להדחיק ובצדק.

סבתא רבא שלי נולדה בגרמניה וחייתה בהונגריה או בגרמניה, אני לא זוכרת כלכך. הם היו משפחה די עשירה בעלי מפעל לרהיטים, היא חיה עם 2 הוריה ו2 אחים[ למי שמכיר המאמן האגדי של מכבי ת"א, ראלף קליין ז"ל, הוא אח שלה]

באחד הימים באו הנאצים לביתה, היא באותו הזמן הייתה בת 14. הם באו ולקחו אותה ואת אביה. אימא שלה והאחים שלה באותו הזמן יצאו לטייל.

אבא שלה דיבר ואמר להם שהיא לא יכולה לעבוד, היא קטנה מדי היא רק בת 14. והם לא האמינו לו כי סבתא שלי הייתה נראית בוגרת לגילה היא בערך נראתה כמו בת 18.

שאימא שלה והאחים שלה חזרו השכנים אמרו להם שהנאצים היו פה ולקחו את בני המשפחה שלה ושהם חייבים לברוח, ככה הם ניצלו.

סבתא שלי ואבא שלה היו באושוויץ, סיפרו לי כמה סיפורים מעטים כי היא לא רצתה לדבר על זה. היא עבדה שמה במשך 4 שנים עד שבאו הרוסים ושיחררו אותם. היא ראתה במו עיניה איך רצחו את אבא שלה: לקחו כלבים שפשוט הרגו אותו על המקום.

סיפרו לי גם שפעם אחת היא מצאה בתוך האדמה תפוחי-אדמה. אחד מהחיילים הבחין בזה והתחיל לתת לה מכות עם מוט ברזל והשאיר אותה פצועה.

בסוף אחרי ששיחררו אותה היא עלתה לארץ ושמה הקימה את המשפחה.

סבא רבא שלי היה בצבא הרוסים, הוא סיפר לי פעם אחת בגאווה איך הם ניצחו את הגרמנים בשלג. הוא סיפר איך הם קפאו על המקום בגלל שלא היה להם לבוש לשלג הקר ברוסיה, והוא סיפר לי על המדים שלהם שהיו ממתחת שכבות רבות של פרווה.

יש לי עוד סבתא רבא ז"ל שהייתה בשואה, היא נפטרה בערך לפני 5 שנים. לא סיפרו לי את הסיפור שלה אבל ממה שהבנתי היא חייתה ביערות, זהו, זה מה שאני יודעת על מה שהיא עברה..

אני מסתכלת היום על כל המכחישי שואה האלה שבאים מול עדויות חיות וצילומים ומסמכים ואומרים שלא היה כזה דבר ושניצלנו את זה כדי לגרש את "פלסטין" דאז, ופשוט בא לי לירוק עליהם בפרצוף.

איך זה יכול להיות שאנשים חיים ככה? למה אנחנו בוחרים להתעלם ולא לתקוף אותם? [ מילולית כמובן ]. בראש המכחישים נמצא האדם שכולם אוהבים לשנוא, אחמניג'אד יימח שמו מאירן. היום בועידה בשוויץ נגד גזענות[!!] והתחיל לתקוף בצורה חסרת לב את ישראל ואת השואה. לאדם כזה? לא מגיע אפילו זכות לדבר על זה, גועל נפש פשוט.

והיה גם את הסיפור של הכומר שהכחיש גם הוא את השואה והאפיפיור סילק אותו מתפקידו ואז החזירו אותו ואז בגלל לחץ ציבורי שוב סילקו אותו. זה מראה על היחס החדש שהתפתח, שהשואה הייתה והיו בה קורבנות רבים אך הזיכרון פשוט נעלם עם השנים, כנראה הם מנסים להדחיק את זה.

כמו שרשמתי, כל הזעם הזה שפעם היה נגד כל מי שהיה בעד השואה והשיטה הנאצית, כל הזעם הזה מופנה כלפינו. הם באים וקוראים לנו נאצים רק בגלל שאנחנו מגינים על ארצנו. הם משווים את השואה לקונפליקט היהודי-ערבי.

כל האנשים האלה בינהם המכחישי שואה וכל ה"משווים" הם כמו ילד מעצבן שתמיד רוצה תשומת לב, אם מתעלמים מזה הם בסוף ימשיכו. אבל למה גם שאנחנו מתייחסים לזה הם מעדיפים להמשיך? למה הם בחרו בדרך הזאת של השנאה, עזבו שנייה את כל הקטע של החינוך אבל אני בעצמי לא מצליחה להבין את זה איך פתאום הם קמים ומחליטים שאנחנו ממציאים את זה, באים מול כל העדויות החיות [ שנעלמים ] ועם התמונות ופשוט נלחמים עם זה, מתעקשים להגיד שזה לא קרה..

הפצע הזה לא יגליד, אף פעם. זאת צלקת שנשארה על העולם ועל הדת היהודית בפרט.

יש כיום 13 מיליון יהודים בעולם, בלי השואה הכמות הייתה כפולה! בסביבות ה30 מיליון יהודים!

זה פשוט לא נתפס..

אני לא שומרת טינה, באמת, כי הנקמה כבר בוצעה.

הנקמה הכי גדולה זה שיש לנו מדינה, מדינה קטנה אבל כל-כך גדולה.

המדינה שכל הזמן חלמנו עליה, היא כאן והיא קיימת ונושמת ועוד תמשיך להתקיים עוד שנים רבות.

מדינה עם הצבא הכי חזק ומוסרי שיש, לא משנה מה יגידו.

זאת הנקמה המושלמת לנאצים, להראות שאנחנו לא נשברנו ושאנחנו עדיין קיימים..

נזכור את ששת המיליונים שנרצחו, שישה מיליון אחים, שישה מיליון אנשים שכל אחד סיפור משלו.

נזכור את מיליון וחצי הילדים שהמזל לא טפח על שכמם ולא זכו לבנות משפחה ולחיות את חייהם.

נזכור ונגיד תודה לכל מי שהקריב את עצמו רק כדי להציל את היהודים, האלה שנתנו מקום מסתור וסיכנו אותם ואת משפחתם.