שתיהיה לכולכם שנה מדהימה!

שתתחילו אותה ברגל ימין ולא ברגל שמאל ושתמצאו בנאדם אוהב שיחגוג איתכם את החג.

שתצליחו בכל אשר תחשקו, ושתגיעו להישגים גבוהים בשנת 2009.

וכמובן, לתושבי הדרום:

אני ובטח גם כולם מתפללים שזה יסתיים כמה שיותר מהר, תיהיו חזקים ותראו שאתם לא נשברים.

שתיהיה לכל כלל הגולשים חג שמח [ אפילו שהוא לא כזה רשמי ] ושאמן ששנת 2009

תיהיה יותר טובה מהשנה הנוראה שעברנו בכל תחומי החיים.

סנו וום גודם!

[ שנה טובה ברוסית ]

אני תיכף נוסעת לחגוג בחיפה עם המשפחה והחברים, בקרוב פוסט חדש עם חוויות, תמונות וכמובן סיכום שנה בקצרה.

אז למרות שיש מחר בצפר אני מקווה שתהנו ותבלו עם חברים היום..

ותודה רבה לכל מי שנכנס לבלוג ראיתי את הסטטיסטיקות ופשוט נבהלתי: הכניסות גדלו בכ-50 כניסות!

אני אוהבת אתכם כלכך ותשמרו על עצמכם טובטוב!

חנה3>

ד"א: מה דעתכם על העיצוב החדש? להחליף או להשאיר?

ראיתי את הפרויקט אצל יואב מאור אז החלטתי למה לא? זה מעשיר את הדימיון ואת החשיבה.

השינוי הקטן שישנה לי את החיים הוא לחיות יום בשדרות.

למה בחרתי דווקא בשינוי הזה?

כן, אני יודעת שזה די לקקני להגיד שאני רוצה להחליף בוקר אחד עם ילדה שגרה בשדרות אבל זה פשוט פורץ מתוכי, זה כמו דחף כזה שמת לצאת החוצה..

תמיד אומרים לנו שאנחנו, תל אביב והסביבה [ גם איזור השרון ], חיים בבועה משלנו ופשוט מנותקים מכל המציאות המרה שמתחוללת כרגע בשדרות, ובכלל במלחמת לבנון השנייה שנפלו על הצפון קטיושות.

נכון, אני מודה שבתור אחת שגדלה באיזור די שקט יחסית אף פעם לא אבין את חייה של ילדה שנפל לה קטיושה לחדר והיא ניצלה בנס, את ההרגשה של להתעורר לצליל ה'צבע האדום' בחוץ ולשמוע את הפיצוצים כמעט כל יום..

לנו האלה שחיים במרכז יש כמעט הכל, אנחנו חיים בשקט מסוים ובאמת בכל הצער שבדבר מנותקים לגמרי מרגשותייהם של התושבים שגרים בטווח הירי. קל לנו לומר "וואי איזה מסכנים" או "לאיזה מצב הגענו"  אבל רוב הפעמים אנחנו אומרים את זה באטימות ומה שמצחיק זה שאנחנו מתכוונים לכל מילה ומילה אבל זה פשוט בא בלי רגש.

אני כבר מדמיינת מה יקרה אם השינוי הזה יקרה: אני קמה לפנות בוקר בגלל אזעקת צבע אדום. ההורים צורחים שאני ארוץ למרחב מוגן הכי מהר שאני יכולה, אני קמה עם פיג'מה לא מסדרת כלום ורצה מהר לתוך המרחב המוגן ולאחר כמה שניות נשמע פיצוץ ואז אנחנו מבינים שבמזל ניצלנו.

לוקח לי זמן להבין שאני באמת נמצאת בתוך הבלאגן הזה.

ההרגשה של הפחד מתערבבת עם הרגשה של ההקלה זה כמו שמחה שמהולה בעצב, אני יוצאת ליום רגיל לבית הספר.

בזמן ההליכה נשמעת עוד אזעקה ואין לי לאן לברוח אז אני מהר הולכת לבניין קרוב בתקווה שזה יציל אותי ואני לא חושבת על כלום, הפעם זה נפל בשטח פתוח.

בבצפר מכריחים אותנו להישאר במרחבים המוגנים ואני? בכלל לא מתרכזת במה שקורה בשיעור, אני רק חושבת על המשפחה שלי וכמעט מתחילה לבכות, הדאגה שלי כה עצומה.

ככה עובר יום שלם, בלי מחשבות, בלי טיפה של חיוך. פשוט יום זוועה..

אני הולכת לישון בתקווה שזה יהיה לילה שקט יחסית אבל אני יודעת שכל זה יחזור גם מחר, וככה שוב ושוב ושוב..

התמצית של מה שכתבתי לא מתאר בכלל מה האנשים האלה עוברים יום יום, את תחושת הייאוש שהם שומעים שהמדינה פשוט שותקת ולא עושה כלום. ובין קסאם לקסאם אפשר לשמוע את ההבטחות של כולם שהכל יהיה בסדר אבל זה פשוט עבודה בעיניים..

אני מאמינה שהשינוי הזה יכול לגרום לי לשנות את תפיסת העולם שלי לגמרי אולי להבין באמת איפה אנחנו חיים ומה האנשים האלה עוברים יוםיום ובזמן שאנחנו רואים את "הישרדות 2" הם אלה שבאמת מנסים לשרוד את זה כל פעם מחדש!

בזמן שלנו יש את הדאגות משלנו כמו "לאן לטוס בחופשת..." התושבים בטווח הירי היו מאושרים אם הם יכלו לצאת מכל זה, אבל זה פשוט בלתי אפשרי..

זה דווקא די מצער אותי לכתוב את כל הפוסט הקשה הזה וחבל שהגענו באמת למצב הזה אבל את האמרה הזאת? אני אומרת עם כל הלב, אני כתושבת הרצליה אולי לא אבין באמת מה קורה שמה אבל בזכות הכתיבה של הפוסט, משהו חדר אליי וגרם לי לנסות לחשוב כמוהם, לדעת מה הם מרגישים..

אני מתפללת שהפוסט הזה יהיה מתישהוא חסר משמעות ושכל זה יסתיים במהרה.

3>