לפני זמן רב אני זוכרת שקראת בבלוג של חברה שלי והיא כתבה שם שהיא ילדה של המילים שבשיר.
עד עכשיו לא יכלתי להגיע להחלטה אם גם אני כזאת או שכל הרגש שלי נמצא בתווים.
הגעתי למסקנה שאני ילדת המוזיקה שבשיר כששמעתי את השיר claire de lune- Debussy.
בזמן ששמעתי את השיר עברו עלי כל כך הרבה רגשות שזה הרגיש ממש כמו להיות בעננים.
וזה ההסבר שלי:
בקשת יש יותר צבעים ממה שאנו יכולים לראות.
זאת ההגבלה שלנו, 7 צבעים.
ולדעתי שירים הם כמו קשת, רק ההבדל בין השיר לקשת אמיתית היא שבשיר אנחנו לא מוגבלים.
אנו יכולים לראות את כל הצבעים במנגינה שעולה ויורדת בתווים.
אך, תחשבו אם כל מה שהייתם שומעים באמפי זה רק מילים.
בלי מנגינה, בלי כלים בלי צליל אחר חוץ מהמילים.
הייתם חוזרים לאותה הגבלה שיש לנו עם הקשת.
לא הייתם יכולים לראות את כל המסר של השיר.
ועכשיו. תחשבו שכל מה שהיה לכם באמפי זה רק המנגינה, בלי מילים.
הייתם יכולים לראות את כל הכוונות של המלחין, הנגן וכל מי שהשתתף בשיר.
את השמחה בטונים הגבוהים ואת הריכוז ואולי עצב בטונים הנמוכים.
בלי הגבלה של מילים.
ארי יש סיבה שמוזיקה קלאסית שרדה ללא מאמץ דורות על גבי דורות.
תמר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
