שלום.
זהו בלוג אנונימי בערך, ובו יתוארו החיים הדי לא פשוטים שלי, שעברתי ועוד צפויה לעבור.
כול הפרטים שאני יכולה להביא כאן לפניכם, הם :
אני יעל, ואני בת 17 מחיפה.
מצטערת, איני יכולה למסור יותר פרטים בגין מסגרות האנונימיות והפרטיות שאני רוצה לשמור בבלוג.
לעומת זאת, אבקש לכול מי שקורא את הבלוג ויש לו דעה משלו, יכול בוודאות לכתוב תגובה אשר אתייחס אליה בכול הרצינות שהיא.
ברוך השם, כעת אני בת 17 ודי מאושרת מהישגיי בכול תחום שהוא. אני מרוצה מבן-האדם שמשפחתי יצרה ממני, אמנם תמיד יש בכול דבר קטן תקלות.
אני זוכרת שבכיתה א', ילדה קטנה וחייכנית, עם שיער חום חלק ושתי גומות בלחיים, הייתי נכנסת נסערת לכיתה, מחכה ליום חדש.
אני זוכרת, את היום ההוא שנחרט בזכרוני עד היום כאלו היה אתמול. כאשר איציק, השוטר הקהילתי שהיה שוטר מעולה, נכנס לכיתה לצד כשלושה מרצים נוספים שדיברו על נושאים כלשהם.
איציק, הוזמן במיוחד כדי לספר לנו, שאם יש כול בעיה כלשהי, לפנות אליו. הוא רשם את מספרו הטלפוני על הלוח, הסביר כמה חשוב לשמור על סדר, ומה יקרה אם לא. בשבילי, הוא היה משהו אלוהי.
לא, אני הייתי בסה"כ בהתחלת דרכי. בסה"כ הייתי בכיתה א', ילדה קטנה וחייכנית עם שיער חום חלק ושתי גומות בלחיים.
דווקא את שלושת המרצים האחרים אני פחות זוכרת. ועדיין, כשאיציק עובר ברחובות, בנסיעה סוערת על הכביש עם האופנוע המשטרתי שלו ומצפצף, זה משאיר בי טעם מתוק של פעם.
לא, אני לא 'מאוהבת' בו או משהו, זהו הכבוד שירשתי לאותו אדם.
אוי, כמה שנים עברו מאז. לא יאמן איך הזמן טס. איך השתנו הדברים שכול כך רציתי לראות, איך השתנו הדרכים שאליהן רציתי לפנות. נשמע הזוי לחלוטין, כשמילדה קטנה וחייכנית עם שיער חום חלק ושתי גומות בלחיים, גדלה לה ילדה מתולתלת בצבע חום, עיניים זוהרות, שקטה וביישנית, עם שתי גומות בלחיים - אותן הגומות שהותירו בכולם רגש של קנאה בגלל הצורה שלהם, בגלל החומד והיכולת ההמסה הזאת בקרב המבוגרים, כשאני מחייכת וחושפת את הגומות, הן כמו נשק סודי, שאף אחד לא יכול לסרב לרצוני.
כך הייתי משיגה הכול, עד שנפלתי במלאכתי.
מחר המשך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
