בלוגהה

מרגישה כמו כלי קיבול למיצים שהולכים ומרקיבים אט אט בתוכי. 

המוטיבציה שבי שואפת לאפס ואני לא רואה לזה סוף, ההפך הוא הנכון, כשאסע למדינה ההיא ואהיה בסביבה בה איש לא מכיר אותי, אני מפחדת שאסתגר עם עצמי כל היום בדירה והתחושה הזו תעמיק.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא חושבת שאני סובלת מדכאון, אני מצליחה להביא את עצמי לעבודה או ללימודים ואפילו לחייך פה ושם לאנשים, אבל החומציות המצחינה מבעבעת מעמקי ישותי ולא עוזבת אותי.

וכל זה למה? 

האם יתכן כי הפרידה שלנו היא שגרמה לזה? 

הזוגיות שלנו אמנם הייתה בקרשים לקראת הסוף אבל הידיעה שיש מישהו שיקשיב לך בסוף היום,  שיעודד כשצריך ושאפשר להתנחם בחיבוקו- העובדה שהיה מישהו שבחר להיות האדם הזה בחיי כנראה עזרה להשאיר אותי בשפיותי.

הבעיה היא שעכשיו הוא בחר ללכת.

כן, אני יודעת שעשינו טעויות רבות (שלמדתי מהן רק כשכבר היה מעט מאוחר מדי) ואני יודעת שיש בינינו שונות גדולה ואולי אפילו מסתובבים להם שם בחוץ בני זוג מתאימים יותר עבור שנינו אבל עדיין אני נזכרת ברגעינו היפים ודמעה תלויה בזוית עיני, אפילו עכשיו.

 הבעיה היא שאני נקשרת לאנשים יותר מדי, גם אליו הייתי רעה וקשה בהתחלה רק כי פחדתי מההיקשרות הזאת. כל כך הרבה פעמים ראיתי על הבעת פניו כמה שהוא צריך ממני מילה טובה, חיבוק או רגש כן ואני פחדתי לתת לו אותם בדיוק בגלל הפרידה המסריחה הזאת והדרך בה אני מרגישה עכשיו. 

לא יודעת איך לסיים את הפוסט הזה.