בלוגהה

מהבקרים הערפליים והקרים האלה שלא מתחשק בכלל לצאת מהמיטה, בטח שלא לעבודה. הצד החיובי הוא שנרדמתי עם האור דלוק כך שלרגע באמת הרגשתי שהבוקר הגיע- עד שראיתי כמה חשוך בחוץ. לעזאזל עם הסתיו כאן.

מהימים האלה שגם לקפה לקח דקות ארוכות מדי עד שהוא השפיע. החברים נתנו בי מבט בוחן ושאלו אם התעוררתי, בקמצוץ האנרגיה שעוד הייתה בי הצלחתי לסנן בשפתם הזרה "מה? הו כן, רק עוד כמה רגעים, אני עדיין על טייס אוטומטי". הצד החיובי הוא שלבסוף הקפאין אכן השפיע והעיר אותי מספיק. לבינתיים.

ולפתע שתי הדקירות בבטן התחברו לכל התחושה המסריחה* שחוויותי אתמול והיום ושגרמה לי לכתוב את הפוסט הסמי-אירוטי ההוא שכנראה ולא יצא מהטיוטות שלי, "אפליקציית המחזור" אישרה את שהרגשתי. הצד החיובי הוא שהרשתי לעצמי את השוקולד המריר שאני אוהבת, הרגשתי שמגיע לי. זה צ'יפר לי את מצב הרוח לכמה רגעים.

אלו התומכים באבולוציה יהנהנו במרץ כאשר אומר שהתחושה הנ"ל מלווה אותי בעיקר בימים כמו היום, סביב הביוץ.

*תחושה מסריחה- הרצון להתעורר בבוקר בליטופים עדינים והדדיים עם אדם אהוב ו/או נחשק לצדי. שהעור שלו/שלה יחמם לי את הבקרים הקרים הללו, שהחיוך המעוך עם הבל הפה של הלילה יאיר לי את החשכה ושהודעת sms דביקה ממנו/ממנה ימתיקו לי את המשמרות בעבודה.
הצד החיובי הוא שהאופטימיות שלי רק כמעט הגיעה לקיצה.