כשניסיתי להרדם בלילה שלפני משמרת הבוקר הראשונה, חשתי לפתע בעקצוץ מציק בנחיריים. קמתי מהחשיכה ופסעתי לכיוון השירותים כדי לקחת טישו. לפני שהצלחתי להרדם נאלצתי שוב לקנח את האף.
זה התחיל באופן פתאומי מאוד אבל יחסתי את זה לאוויר הקריר של הערב.
בבוקר למחרת, הרגשתי עייפות שלא הפתיעה אותי במיוחד, שהרי לא הצלחתי להרדם לפני שתיים ומשהו, אבל כאבי הראש, האפתיות הבלתי רגילה במהלך המשמרת והגרון שהתחיל להרגיש נפוח אמרו כולם את שלהם.
למחרת לא הגעתי לעבודה ומזל שכך, הרגשתי ממש לא טוב.
ביום שלאחר מכן הצלחתי לקבל תור לרופא. הוא בדק את הגרון והריאות וקבע שאין מוגלה (איכס, תודה על התיאור דוקטור) ושזה כנראה ויראלי "אין מה להכנס לפאניקה" הוא אמר משועשע במבטא מזרח אירופאי כלשהו ורשם לי אקמול, סירופ לשיעול ועוד כל מיני דברים שהייתי יכולה לקנות בעצמי בלי מרשם. אבל היי, קיבלתי את שלושת ימי המחלה שרציתי וגם הבנתי שכנראה זה משהו שיחלוף מהר משקיוויתי כך שאולי, רק אולי, יש סיכוי שהפעם לא אדביק את פיץ בחיידקים המזרח תיכוניים האלימים שלי, כאשר נפגש ביום ראשון הקרוב בבודפשט.
חזרתי לדירה אחרי ביקור הרופא ונתתי לשינה להכריע אותי. כשהתעוררתי, הבנתי שאין לי כמעט מזון בדירה אז גירדתי בקושי את הגוף החולה שלי לחנות הקרובה וקניתי כמה מצרכים.
בערך שעה אחרי שחזרתי התחילה רוח ממש חזקה ואז מבול. מזל שלא התעכבתי יותר מדי עם הקניות.
ארבעים דקות של אילתור ובישול והתוצאה - מרק עדשים שבימים אחרים ודאי לא היה מחזיק יותר מדי זמן, אך חוסר התאבון היחסי ממנו אני סובלת בימים האחרונים מאפשר לי לשרוד על תזונה שעיקרה המרק הנ"ל, המון תה ותפוח מדי פעם.
בינתיים אני עוקבת אחר קבוצת הווטסאפ של העבודה. השוויצרי לקח את תפקידי הסמי ניהולי וכצפוי הוא היה קשוח. בבוקר השני, כלומר ביום הראשון בו נעדרתי מהעבודה, עושה רושם שהיה לחבר'ה יום עמוס מאוד. השוויצרי ציפה למאה אחוז משמעת ולא בחל בטקטיקות שכנראה ולא הייתי משתמשת בהן בעצמי אלא אם כלו כל הקצין (לדוגמה: מישהו אמור היה להיות במקום איקס בשעה מסויימת ואיחר, השוויצרי כתב בקבוצת הווטסאפ הכללית ושהמנהל שלנו בתוכה- "אם מישהו ראה את פלוני, הוא אמור להיות במקום איקס בשעה כך וכך").
בסוף המשמרת הוא הודה לכולם שעזרו ועמדו בכל המשימות שהוגדרו ככאלה בעדיפות. שאר חברי הצוות היללו ושבחו אותו על התנהלות נהדרת במהלך היום והוא התנצל אם פגע במישהו כי "לוקח ללב יותר מדי 😢 " והמנהל שלנו הגיב - "זה סימן לאיכפתיות".
המקרה הזה די פותח לי את הראש.
עד עכשיו הייתי רכה מאוד עם החבר'ה כי למעשה אני לא באמת המנהלת שלהם, ורק בעקבות הגדרת תפקיד של המנהל (האמיתי) של כולנו אני סוג של "מנהלת עבודה". לכן, לא ראיתי סיבה להגיע לסיטואציות שעשויות ליצור עימותים איתם.
הבעיה היא, שלרוב התוצאה של זה היא שהדברים לא מתבצעים לגמרי כמו שהייתי רוצה ולפעמים אפילו נופלים עלי.
לא אחת אני רואה את חלקם משחקים בפלאפון ונראים משועממים כאילו אין משימות שצריכות להתבצע, וכשאני בודקת בעצמי, אני מגלה שרק חצי עבודה נעשתה, ואני צריכה להעיר להם שיתקנו. לי זה נראה כמו חוסר איכפתיות, ואני חושבת עכשיו שאולי אני צריכה להיות קצת יותר "רעה" כדי שילמדו לעשות את העבודה כמו שצריך.
כמו כן, הסיטואציה מעלה מספר שאלות.
האם יוצא שהמנהל מעודד מעורבות רגשית בעבודה? במשך שנים הייתי מעורבת מאוד, ויש שיאמרו שגם עכשיו זה לא חסר לי אבל לאחרונה אני מרגישה סוג של ריחוק, סוג של תחושה ש-"העבודה לא שווה את רגשות התסכול שלי". אבל בהמשך לחלק הראשון- אולי אם אתקשר את רצונותי, העניין הזה יעלם.
למה אני מרגישה צביטה של קנאה על כל המילים החמות שהוא קיבל? השוויצרי הוא אדם מקצועי מאוד ואני בטוחה שמגיע לו את מלוא הקרדיט שהוא קיבל. אני מניחה שגם אני רוצה לשמוע מילים כאלה מדי פעם.
אבל- כדי שזה יקרה, צריך שיהיה איכפת לי. כלומר, שיהיה איכפת לי יותר ושיהיה לי רצון לשפר ולנקוט עמדה.
מי יודע, אולי אני עדיין אפתית ואחרי ההחלמה והטיול בבודפשט אחזור בכוחות מחודשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: