שישי לילה, בחוץ גשום ואפרורי, ולנו מצפה משמרת עמוסה.
המנהל שלי לא מרוצה ממשהו שהגשתי לו אתמול. הפורמט לא היה לרוחו והוא ניסה להסביר מה הוא מבקש והוא המשיל עוד משל, ועוד אחד, ודיבר ודיבר ודיבר...
המנהלים רוצים להוכיח למנהלים היותר גבוהים שאנחנו זקוקים לכח אדם נוסף ולשם כך התבקשנו לכתוב את כל המשימות שאנחנו מבצעים במהלך המשמרת ואת פרק הזמן הנדרש, ובנוסף טבלה של מטלות שצריכות להעשות ושלא הספקנו. המטרה היא להראות שאנחנו לא מתמודדים עם כמות המשימות ושרבות מהן לא מקודמות.
כולם מתוסכלים ומרגישים כאלו מחפשים לבדוק כמה הם עובדים. אחרים כועסים שלא מאמינים לנו שאנחנו אומרים שחסר כח אדם. מה, אתם חושבים שאנחנו משקרים?
ואז אני נתקלת בפוסט.
מישהי שהייתה מדריכת הסלסה שלי בעבר שעשתה ועושה לא מעט כסף דרך האינטרנט ושסיכמה את השנה.
כל המדינות שבילתה בהן, כל הקורסים שלמדה, חוויות, ריקודים, לימוד עצמי, הפגנות, פסטיבלים, מדיטציה וכו'
ומשהו אצלי נצבט.
החיוך המשוחרר שלה,
כל הדברים שלמדה וחוותה- ואולי לא לכולם אני מתחברת, אבל היכולת שלה להקדיש להם זמן מעוררת קנאה.
לקחת זמן כדי לחקור ללמוד דברים שמעניינים אותי באמת בלי לראות איך זה מסתדר לי עם המשמרות? הלוואי עלי.
להקדיש זמן לרצונות של עצמי? הלוואי עלי.
לטייל בין מדינות בלי לחשב לאחור מתי נגמר החופש? הלוואי עלי.
להתבודד במקום מרוחק כדי לעשות סדר בראש? הלוואי עלי.
וזה גורם לי לתהות -
למה אני פה? האם אני במקום הנכון?
איך זה יתכן שהיא יכולה לטייל, להאזין לעצמה, לחיות את חיה כפי שהיא רואה לנכון בעוד שאני במעגל של-
לעבוד כדי לממן שכ"ד לדירה שאני לא מאוד נהנת בה שבה אני נחה מעט ומאלחשת לגמרי את החשיבה והרגשות שלי בעזרת אינטרנט ושטויות עד ליום שבו אני חוזרת לעבוד?
משהו כאן מרגיש לי לא נכון. משהו מוכרח להשתנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: