בלוגהה

• תתעוררי, אירופה הנאיבית.
• הם אכלו מה שהם בישלו.
• ממשלת צרפת צריכה להגיב באיפוק ולחלק את פריז, סליחה, בריז.
• בוגד מי שמשנה את תמונת הפרופיל שלו לדגל צרפתי.
• מגיע לצרפתים האנטישמיים האלה.
• בצרפת אין כיבוש, מה התירוץ הפעם?
• איך זה שלא סיקרו כך את הפיגועים האחרונים בירושלים?
• אולי עכשיו הם יבינו עם מה אנחנו מתמודדים כל השנים.
• הם צריכים להרוס מסגדים.
• צריך לשלוח להם סיוע תוצרת ההתנחלויות.

ועוד ועוד ועוד.

השמחה לאיד של חלק מחברי לפייסבוק מבחילה אם כי קול קטן ועצוב בראשי בהחלט היה שמח לו היינו מקבלים ולו עשירית מההבנה והאהדה שהצרפתים מקבלים בעת הקשה הזו. אני נוטה להסכים עם אלו שאומרים שכל פיגוע טרור וכל הרג של חפים מפשע הוא נוראי ללא קשר למוצא, לדת או להתקטננויות אחרות והלוואי והייתי שומעת את הקולות הללו במרחב האינטרנט כשמדובר על אירועים שמתרחשים בארץ. הלוואי שהייתי מזהה נימה של צער והזדהות לפני המילים "כיבוש" ו-"יהודים" או "מוסלמים". רצח לא יכול להיות מוצדק בשום אופן ולא משנה על איזה רקע מדובר או מיהו הנרצח. 

על הפיגוע הרצחני באוניברסיטה שבקניה גם אני לא שמעתי עד לפני כמה ימים ובאמת שלא ברור לי איך זה שהעניין כמעט ולא קיבל הד תקשורתי. כי לא מדובר במדינה אירופאית נוחה? כי זה רחוק מהעין רחוק מהלב? מותו המצער והמיותר של ססיל האריה, גם הוא אפריקאי, סוקר היטב בכל הערוצים אז למה מותם של 148 סטודנטים- בני אדם! - לא היה חשוב מספיק כדי לפתוח מהדורות חדשות? ואולי אם הצייד לא היה אמריקאי גם על זה לא היינו שומעים. 

אולי אני נאיבית, ונוחה להשפעה והפחדה אבל העיתונים והכתבות ברשת מלאות בדיונים על דעא"ש, טרור חוצה יבשות, רבבות חפים מפשע שמתים ללא אבחנה, שנאת זרים במערב, מדינת מופת כמו שבדיה שהופכת לבירת האונס העולמי, מיליונים של אנשים שמוכנים למות ולקחת איתם לקבר כמה שיותר אנשים בשמו של אל, מטורפים שהתמריץ שלהם להתפוצץ לאלפי חתיכות הוא בתולות (ומה תעשה איתן בדיוק עכשיו כשהזין שלך הפך לבשר טחון?), הנהגות שמאדירות רצח ומשלמות משכורות לאלמנות של אלה שהלכו ורצחו, מיליונים של נשים שהפכו לחפץ בעל תווית מחיר או לקורבנות אונס משוללות זכויות לחלוטין כי כך היה בימיו של אתם יודעים מי לפני כאלף וארבע מאות שנה, הומואים שמוצאים להורג ע"י השלכתם מהגג, מדינות מערביות שמפתחות שנאת זרים, לאומנות שמרימה את הראש, נסיון נואל להיאחז ברעיונות נאורים ודמוקרטיים בזמן שגורמים אפלים מנצלים את זה לרעה (היטלר כזכור נבחר גם הוא לשלטון בצורה דמוקרטית) וכל הדברים הנוראיים הללו שמתחוללים סביבנו שגורמים לי להאמין ולפחד שאת מלחמת העולם השלישית אראה לצערי עוד בימי חיי. 

יתכן ואני רק קורבן של המדיה ושזקני ומכובדי יאמרו "עברנו את פרעה נעבור גם את זה". יכול להיות שזה רק בגלל שאני לא חיה כרגע בארץ והחשיפה המוגברת לתקשורת פחות אוהדת ישראל עושה את שלה ואולי בכלל זה היאוש מכך שכל מיני אירופאים ואמריקאים מגבשים דעה, מוצקה באופן מפתיע לעתים, על ידי זפזופ בין חדשות לטורניר ספורט או בעלעול עיתונים בין ידיעה מהמזרח התיכון והפרשיה החדשה מבית משפחת קרדשיאן.

אבל בחיי שבכל דרך שלא הפכתי את זה אני לא רואה מוצא שפוי. וברור לי שאני לא הראשונה וודאי שלא האחרונה שמתהפכת בלילות מדאגה. 

מדי פעם כשהמחשבות על הנושא עולות על גדותיהן אני גוררת את המבורגר לדיון בנושא. בפעם האחרונה זה קרה בליל רווי אלכוהול שדווקא אמור היה להיות נחמד אך למרות שבתחילה ניכרה אי נוחות בקולו ובשפת גופו הוא נשאר איתן בדעתו שלא להפגין חיבה עם שום צד ולמעשה ניתן לסכם את דבריו ב- "אני לא אומר שאת טועה או צודקת אלא רק מנסה להסביר לך בשיקולים קרים איך קורה שדעת הקהל העולמית היא נגדכם ובכל מקרה זה רק טבעי שתהיה לך דעה מאוד חד צדדית בנושא". ניסיתי להראות לו ולהסביר בראיה היסטורית את הצד שלנו (אתם יודעים, החלוקה החוקית באו"ם, אי הקבלה שלהם ופתיחת מלחמת העצמאות בתגובה, החזרת סיני בתמורה לשלום, ההצעות להחזיר יותר מ90% מהשטח בקמפ דיוויד וסירובם) והוא נותר בדעתו שלא להגיב בצורה שתתפרש כאילו הוא מסכים איתי ואני בתגובה אמרתי שהאופן שבו התקשורת כאן מציגה את הסכסוך אני בכלל לא מתפלאת שהוא לא מוכן להפגין חיבה לצד שלי. ואז החלו לצוץ לי דמעות בעיניים.

כשפליווד שוברת קופות כמעט כמו הוליווד, כשחלקים גדולים מאיתנו אכולים רגשות אשמה והם מגובשים דיים בדעותיהם, כשלהם יש מממנים במדינות ערב ותומכים במדינות המערביות ולנו אין מספיק אוהדים, כשמערכת החינוך שלהם מתמידה בהאכלתם בשנאה עיוורת ושלנו מתחלפת עם כל שר חינוך חדש.

מה יהיה הסוף של כל זה? 

אני מפחדת.