השיניים שמאותתות שהגיע זמנן לסקירה מקיפה, העלון שנשלח בדואר והזמין לקבוע תור לרופא המשפחה כדי לערוך בדיקה לגילוי סרטן צוואר הרחם, הפסים העדינים המופתעים שנחרשו לאורך מצחי או אלה המעט זעופים בין גבותיי ואולי אלה "סתם" כאבי הגב הסטנדרטים שהופכים לתכופים יותר לאחרונה כולל בזמן כתיבת שורות אלה. משהו מהרשימה הזו גורם לי להרגיש זקנה.
וכשהתקפי היסטריה קלים כופים עלי שפת גוף מתוחה המבורגר ממלמל בחמידות "you're just a baby" כשזה לא לגמרי ברור אם הוא מתייחס לתגובותי או לפער הגילאים בינינו.
"אני מתחילה את השליש האחרון של שנות העשרים שלי, אם פעם הייתי צריכה טלסקופ כדי לראות את השלושים היום מספיקה לי רק משקפת"
"התחלת את השליש האחרון של העשרים" הוא אומר "אני התחלתי את זה של השלושים, מה אני אמור להגיד? "
ומשם השיחה תמיד גולשת אל ההבדלים שבין גברים לנשים ולכך שככל שהזמן יעבור כך יהיה לי קשה יותר ללדת וזה למרות שבתוך תוכי אני לא רואה את עצמי מביאה ילדים בשנים הקרובות גם ככה וזה גורם לי להרגיש שאולי משהו דפוק בי חברתית כשאני משווה את עצמי לרבות מחברותי שהן כבר אמהות לילד אחד לפחות. וכשהוא מנסה להיות סוג של פמיניסט שמתעלם במופגן מהאנטומיה האנושית אני מסבירה לו ש- "גברים הם כמו חלב עמיד, אולי זה לא מאוד טעים אבל זה מחזיק לנצח בעוד שנשים הן חלב טבעי שכמו כל דבר טוב אורך חיי המדף שלו קצרים. וכשעובר מספיק זמן גם החלב הטעים ביותר הופך ללבן חמוץ"
ומי אוהב לבן? נכון מאוד, חתולים.
ואולי בעצם זה לא כל כך נורא? כמה זקנה אני כבר יכולה להיות אם עדיין יוצאים לי חצ'קונים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: