מן הגעה למצב של אובדן כוחות כזה,
כל הקטנים מסביב שהיו פעם כאלה משמעותיים הפכו לחסרי משמעות בשניה..
כאילו באמת היית משמעותי, ואתה עדיין..
ואני משתגעת, שכל שיר נקשר אליך
שכל משפט, שכל מצב, כל דבר אתה צץ מאמצע שומקום,
זה מפריע לי, זה לא עוזר
אי אפשר פשוט להעלם..
ממש לא עוזר שמחקתי אותך, רק יותר קשה לי לשכוח עכשיו.
וזה לא רק זה, זה עוד מלא..
וזה כבד עלי הכל ביחד.
השקעה של מאמץ לנסות להפסיק לחשוב, לחשב, לרצות לא לאבד עוד,
להבין שלא צריך לנסות יותר, חייבת להבין שאני צריכה להפסיק להעז.
זה עושה לי רע כל פעם מחדש, רק שהפעם הכי רע..
הכי רע שיכל להיגמר, והכי רע שיכלת לצאת.
הכי בן זונה והכי פוגע, למרות שהזהרתי מראש..
ידעתי לא להיכנס לזה, אבל כרגיל אלמוג נכנסת.. כי "מה כבר יש לך להפסיד?"
כל הזמן מפסידה מחדש.
אין לי מושג למה חזרתי לכתוב פה שוב..
כבר המון זמן שלא כתבתי, כי לא הרגשתי צורך, כי לא היה לי זמן,
כי לא זכרתי כבר איך ולמה ובשביל מה..
כנראה שבאמת משמעותי אם התפוצצתי כבר.
למרות שהתפוצצתי ונשברתי הרבה פעמים, אבל אף אחת מהפעמים לא כתבתי..
אולי סימן לקצת עלייה חדשה,
לטיפה של שקט, של שלווה
אולי קצת התנתקות אמתית.
יכול להיות שהשינוי מתחיל מבפנים.
אני שונאת לכתוב,
בעצם אני שונאת לקרוא מה שאני כותבת, כי אז אני תמיד מתחרטת ומוחקת..
הפעם אני לא קוראת, כי הכתיבה הזאת למשחררת לי ופותרת לי משהו, גם אם זה לא באמת אמיתי.
וזה לא אשמתי שאת בחיים לא רצינית..