לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החיים זה לא מה שסיפרו לי



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


2/2008


היי,

אני חדשה פה, נכנסתי כי כל בחברות שלי אמרו לי שאני צריכה לרשום בלוג אז אמרתי ננסה, מה יש לי להפסיד?

אני סטודנטית, וקוראים לי, טוב בואו נניח שקוראים לי סיון, עברתי את גיל 25 לא מזמן ואני נמצאת בתהליך של מודעות עצמית ועבודה עצמית למעלה מ-4 שנים.

התחלתי את התהליך כי הייתי שקועה בתוך תהום עמוקה ושחורה של שנאה עצמית או יותר נכון של תיעוב עצמי. הרגשתי שהיו כמה סיוניות - אחת לכל תפקיד שהייתי צריכה לתפקד בו: סיון בצבא, סיון של החברות, סיון של החבר, סיון של המשפחה וכו', אתם מבינים למה אני מתכוונת.

מישהו שעבד איתי שיכנע אותי ללכת למתקשרת וללמוד אצלה מודעות עצמית והלכתי סתם כדי לראות מה זה. האמת שהתרשמתי מהיכולת שלה לראות כמה אני כואבת, כמה אני שונאת את עצמי וכמה אני לא מחוברת לעצמי אבל אחרי יום-יומיים ההתלהבות עברה והחלטתי לוותר על התענוג.

עבר שבוע והתקשרו אלי מקופת חולים והודיעו לי שאני צריכה להגיע דחוף לרופא כי עשיתי בדיקה והיא יצאה לא תקינה. כשהגעתי לרופא הוא מסר לאמא שלי לידי   שיש לי תאים טרום-סרטניים בגלל שקיימתי יחסים לא מוגנים עם פרטנרים מרובים (כנראה הוא חשב שאם אני מקיימת יחסים לא צריך להתייחס אלי בכבוד ואני לא צריכה לקבל פרטיות, אבל עזבו את זה), אני הייתי שלב אחד לפני סרטן והייתי חייבת לעבור ניתוח דחוף.

אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה שוק זה לשמוע בשורות כאלה ועוד ליד אימא שלך שעד אותו רגע לדעתי חשבה שהחבר הנוכחי היה הראשון והיחיד שקיימתי איתו יחסים.

חבר שלי היה מאוד מפרגן, הוא אמר לי לא נורא תעברי את הניתוח ויהיה בסדר אני פשוט עסוק עכשיו, אני אצל חבר ואנחנו במחשב.

הלכתי למתקשרת ורק אצלה יכולתי לבכות ולהיות חלשה ולהגיד שאין לי כוח ולמה זה מגיע לי ומאיפה זה, בקיצור רק שם יכולתי לפרוק קצת מהתיסכולים. היא והבנות האחרות שהיו שם (היו עוד שתיים) מאוד עזרו לי, הם חיבקו אותי ונתנו לי כתף לבכות ולהישען עליה, אז המשכתי בתהליך.

עברתי את הניתוח ולפני 3 וחצי שנים והכול בסדר איתי, ברוך השם. חודש אחרי הניתוח נפרדתי  מחבר שלי ומאז אני לבד ומחפשת אהבה רק שעכשיו אני הרבה יותר מחוברת לעצמי ואוהבת את עצמי ומעריכה את עצמי.

הבעיה היא שבשלוש וחצי השנים האחרונות אני פוגשת רק אנשים בעלי דפיקויות ונכויות רגשיות ואני לא יודעת איך לשבור את המעגל הזה.

אני נמשכת בעיקר לגברים בעלי מקצוע אך ללא השכלה אקדמאית: טכנאים, מוכרים, נהגי מוניות, נהגי אוטובוס, ואפילו יצאתי עם מוכר בשוק פעם...

אחד הפקים שמייחדים את כל הגברים בחיי הוא שהם נעלמים. מה זאת אומרת נעלמים?

זאת אומרת שהם פשוט מאוד נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה בפתאומיות. 

 אני אתן לכם דוגמא:הכרתי מישהו בפאב והשיחה הראשונה שלנו הייתה על כמה אני שונאת שנעלמים לי והסברתי לו שאני לא רודפת אחרי אף אחד והשערך העצמי והביטחון שלי לא קשורים לגברים, ושאם גבר לא רוצה אותי הוא יכול פשוט להגיד, אני לא אפגע מזה ושאם הוא רוצה לצאת גבר, אם נמאס לו מבחורה שפשוט יגיד לה שלא בא לו וזהו. התחלנו להיות בקשר וזה זרם טוב ואחרי בערך שבועיים הייתי אצלנו ואמרתי לו שזה מסוכן כי אני מתחילה להתאהב בו, הוא אמר לי שזה טוב כי גם הוא מרגיש ככה ויום למחרת הוא נעלם. התאדה. נמוג. נגוז. לא ענה לטלפונים, אחרי 4 ימים הוא ענה, שאל אותי למה אני לא התקשרתי, אמר שהוא היה עסוק ושוב לא ענה לטלפונים. אחרי יומיים התקשרתי לגמור עם זה והוא התחיל לריב איתי ובזה זה הסתיים, הוא לא ענה יותר לטלפונים, להודעות ולמסנג'ר.

אחרי שבועיים-שלוש לא התאפקתי והתקשרתי, הוא מחק את המספר שלי אז הוא ענה. דיברנו בפוליטיקלי-קורקט כמה דקות ואז הוא שאל אם מצאתי מישהו ואמרתי שלא. שאלתי אותו אם הוא מצא והוא אמר שכן, שאלתי כמה זמן הם ביחד והוא אמר שלושה שבועות. הבן זונה הכיר אותה בזמן שהוא יצא איתי ופשוט הוא לא היה מסוגל לבוא ולהגיד משהו אז הוא נעלם.  

וזה סיפור שאני יודעת מה קרה אבל יש עוד עשרות קשרים שהתחילו והבחור פשוט התפוגג והשאיר אותי עם סימן שאלה לגבי מה שקרה.

מכיוון שמדובר על דפוס שחוזר כבר כמה שנים ועם כמה בחורים ששונים מאוד אחד מהשני ניסיתי להבין למה?

ומכיוון שאני וחברותי היקרות עוסקות בתחום הטיפולי הגעתי למסקנה שאני משחזרת בקשריי עם גברים ובעיקר בפרידה מהגברים בחיי (אבל לא רק) את הפרידה שלי מאבא שלי.

אבא שלי נפטר כשהייתי בת 12.5 לאחר שעבר ניתוח והמקום הזדהם. גזע המוח שלו מת שבועיים לפני שהוא הפסיק לנשום והציעו לי ולאחותי ללכת להיפרד ממנו אבל לא רציתי. אמרתי והאמנתי שאני לא רוצה לראות את אבא שלי הגדול והחזק מחובר למכשירים ושוכב חסר אונים בידיעה שהוא מת. היום אני מתחרטת על ההחלטה הזאת.

לא נפרדתי מאבא שלי, לא אמרתי לו שלום ולא אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושהוא חשוב לי ויקר לי. במקום זה מחקתי אותו. פשוט עשיתי DELETE על 12 השנים הראשונות של חיי.

יש לי מעט מאוד זכרונות מאותם שנים וגם הזכרונות שלי הם ידיעה שדברים מסויימים קרו בלי להרגיש את החוויה של אותם דברים.

רק בשנים האחרונים התחלתי לדבר על אבא שלי שוב ולחשוב על ההשלכות של המוות שלו.  

ורק בחודשים האחרונים אני מבינה שבקשרים שלי עם גברים אני משחזרת שוב ושוב את חווית המוות וההיעלמות של אבא שלי מחיי.

השאלה שאני עכשיו צריכה לשאול את עצמי היא מה היה כל כך טראומטי במוות של אבא שלי, מה אני צריכה ללמוד ואיך אני שוברת את הדפוס הזה ומוצאת אהבה???

נכתב על ידי ס.ז. , 22/2/2008 22:31  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  ס.ז.

בת: 39




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לס.ז. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ס.ז. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)