לא אהבתי ממש את איך שהפרק הבא יצא לי... אבל אני מקווה שלפחות אתן תאהבו:
פרק 48
"בוקר טוב, בא לך כבר לקום?" ליאל צעקה אל תוך האוזן שלי.
בחוסר חשק פתחתי עיניים, השעון ליד המיטה הראה שהשעה עכשיו היא עשר בבוקר.
"למה את מעירה אותי כל כך מוקדם?" שאלתי בבכיינות, התגלגלתי ושמתי את השמיכה על הראש.
"נו עושים על האש היום שכחת?! גם סבתא וסבא באים" היא צעקה בשמחה, כמובן, אלה לא היו סבא וסבתא שלי, כך שאני לא התלהבתי במיוחד... גם לא אהבתי אותם, הייתי רואה אותם פעם בכמה זמן, הם גרים בקיבוץ איילות, ממש בכניסה לאילת, והם היו באים לבקר הרבה, פשוט אני השתמשתי בזה כתירוץ למצוא את עצמי מחוץ לבית.
הם כל הזמן העבירו ביקורת, על הכל! על החדר שלי, על המוזיקה שאני שומעת, על הלבוש שלי, על הציורים שעל הקיר... הם גם היו נטפלים לאמא שלי המון, שזה בכלל היה מרתיח אותי! אפשר לומר שזה מקרה סינדרלה קלאסי, נכדה חורגת – מתעללים, את ליאל הם כל כך אוהבים, ואותי? הם שונאים, הם יודעים כל מה שקרה לי, בגלל הפה הגדול של אורית, הם לא מפסיקים להזכיר לי.
הייתי חייבת למצוא תירוץ לצאת מהבית ולא להישאר לעל האש... התקשרתי לאסף.
"הלו?" ענה לי קול ישנוני ומיוסר
"אספי אני יכולה לבוא אליך עוד מעט? אבא ואמא של אורית באים... ולא בא לי עליהם" התחננתי
"אמא שלי עושה היום ריסוס... יש לנו מגיפת יתושים, היא ביקשה שאני אצא היום" הקול שלו עדיין נשמע מיוסר...
"האנג-אובר?" שאלתי בטון ביקורתי, מגיע לו! שייקח אחריות ויפסיק לשתות!
"כן..." הוא ענה נבוך
"טוב אז אולי תבוא לפה? אל תשאיר אותי לבד עם המפלצות האלה"
"טוב, אבל עוד איזה שעה ככה, אני בקושי זז" הוא אמר, "בוא לפה אני אטפל בך" חייכתי לעצמי
"עוד שעה אני אצלך" הוא אמר, אחר כך ניתק... לפחות יהיה לי תירוץ להישאר בחדר כל היום... ובכלל, מה הם יגידו לי מולו? הם ישתקו, בטח אחר כך הם יתנו בראש לאבא, יגידו איך לילדה בת 16 כמעט יש חבר, איך הוא בא לפה, בטח אנחנו שוכבים, בלי קונדום! בטח יהיה לי איידס, או אני אכנס להריון, נכון? סתומים.
נכנסתי לשירותים, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים וירדתי למטה להכין לי קפה... שיט, מאוחר מדיי, הם כבר פה.
"שלום ליאב" אמרה שרה בפרצוף הלבן שלה, היא חייכה מן חיוך מזויף, "היי שרה" אמרתי באדישות, אפילו לא הסתכלתי עליה, בעלה יואל אפילו לא שם לב שירדתי.
"רזית? אבי, אתם לא שומרים עליה!" וואי שתסתום! זה מעצבן אותי שלסבא וסבתא מצד אבא ואמא הם העדיפו לא לספר, אבל לאבא ואמא של אורית כן!
"כן בדיוק חזרתי מהשירותים ו-" אמרתי באדישות והסתכלתי על הידיים שלי מכינות קפה, כשאבא עצר אותי באמצע "ליאב זה מספיק!", גלגלתי עיניים ועליתי למעלה, מתעלמת מכל הדיבורים מאחורי, בלי לדעת אם הם מדברים אליי או עליי, או שאני לא כל כך מעניינת אותם בשביל שיעשו את זה.
הרגשתי רע, שאלתי את עצמי אם זה בגלל שקמתי מוקדם ולא ישנתי הרבה או בגלל שאני מפחדת מזה שאסף יבוא... אני כועסת עליו כל כך, אני לא יודעת מה לומר לו...
שמעתי מוזיקה וסידרתי בינתיים קצת את החדר, ניסיתי לחשוב עליו כמה שפחות, ידעתי שאני גם ככה אצטרך להתמודד איתו אחרי זה, אין טעם כבר מעכשיו.
"היי" שמעתי את הדלת נפתחת, לא שמתי לב שעברה כמעט שעה.
"היי" הסתובבתי אליו ונתתי לו נשיקה, הוא התיישב על הספה הלבנה הקטנה שבצד החדר, מסתכל עליי בציפייה, כאילו הוא כבר יודע מה יקרה עכשיו.
החלטתי לדחות את זה קצת... "אז מה, הם אמרו לך משהו כשנכנסת?" שאלתי עם קול קצת ממורמר,
"כן," הוא ענה בקול מעוצבן, "'לא איכפת לכם שהיא מביאה בנים הביתה? עשיתם לה את השיחה לפחות?'" הוא חיקה את הקול של שרה, צחקתי.
"אני שונאת אותם, את שניהם, הם מאשימים את אמא שלי בהכל, בחינוך הגרוע, בזה שהיא הולידה אותי" אמרתי בטון עצוב קצת, אני חושבת שהוא קלט את זה, כי כמה שניות אחרי הרגשתי ידיים גדולות וחמות מחבקות אותי מאחורה, היה לי נעים, אבל שנינו ידענו מה עומד לבוא עכשיו.
"אתה עדיין חייב לי הסברים על אתמול" הזזתי את הידיים שלו ממני והתיישבתי על המיטה, מול הספה, הוא הבין את הרמז וחזר להתיישב על הספה.
"מה את רוצה שאני אגיד לך? שתיתי, ואני יכול למרוח אותך ולהגיד שזה לא יקרה שוב, אבל שנינו יודעים שכן" הופתעתי מהישירות.
"נימאס לי ממך, אתה כל פעם שותה ככה ואתה יודע כמה רע זה עושה לי, אתה לא מספר לי כבר כלום, מה קורה לך, מה עובר עליך ולמה לעזאזל אתה מדוכא כל כך!" כבר הרגשתי שאני עומדת לצעוק!
"אני כל יומיים רב עם מישהו אחר, כולם נותנים הרגשה כאילו זה שאני איתם רק מעיק עליהם, ואני לא מצליח למצוא סיבה אחת להיות מאושר, הנה, סיפרתי לך, מרוצה? אז לכמה שעות נחמד לי לשכוח מזה, נחמד לי לא לזכור למה אני צריך להיות מדוכא או מה שזה לא יהיה" הוא אמר בטון ציני, למרות שהדברים שלו היו אמיתיים.
הרגשתי שכל הרגשות מתפרצים, הוא לא מצליח למצוא אפילו סיבה אחת להיות מאושר? הוא כבר לא אוהב אותי? הוא כבר לא מאושר איתי?
"אני מצטערת" אמרתי והשפלתי מבט,
"על מה ?את לא אשמה" הוא נראה מבולבל.
"שהכרחתי אותך לחזור, שלא נתתי לך לעזוב אותי, שאתה כל כך אומלל איתי" הרגשתי כאילו אני אמורה לבכות עכשיו, אבל לא הצלחתי... הרגשתי יותר מחויבות לאושר שלו מאשר לשלי, אם יותר טוב לו בלעדיי אז שילך, אני אוהבת אותו יותר מדיי כדי לרצות שיישאר בכוח.
"על מה את מדברת? את חושבת שאני לא רוצה להיות איתך?" הוא היה מבולבל, שנאתי את זה, לא רציתי להיות החברה שסוחטת תשומת לב, שכל הזמן מזלזלת בעצמה כדי לסחוט מחמאות, אבל מאז שחזרנו... הוא באמת אומלל.
"אתה לא מוצא אפילו סיבה אחת להיות מאושר לא? אתה לא מאושר איתי, ואני מחזיקה אותך בכוח... אז אולי עדיף שתלך" אמרתי, יותר כעס מעצב השתלט על הפנים שלי, לא ידעתי אם זה כעס עליו, או עליי.
"אני מאושר איתך ואת יודעת את זה, פשוט כל הריבים האלה... נראה כאילו גם זה הולך להתמוטט, כאילו עוד שניה גם זה לא יהיה לי... ובאמת שאין לי כוח יותר, לא לריבים איתך ולא לריבים איתם, אין לי עצבים יותר למקום הזה" העיניים החומות שלו נצצו.
"אז תשתה, כי זה יעזור נכון? אז אתה לא מאושר, בסדר, הבנו, אבל תהפוך אותי לאומללה יחד איתך? ואת הריבים בינינו אתה גורם, בזה שאתה שותה מהתחלה, ואתה יודע הרי שאני מכולם מבינה את הצורך שלך לברוח לשתיה, את הצורך שלך לברוח בכללי... אבל זה לא יוביל אותך לשום מקום, תאמין לי... ניסיתי" אמרתי לו בטון אימהי ומטיף, שנאתי את זה, אני לא אמא שלו... אבל זה כואב...
"מה את קשורה לחיים? מה קשור להפוך אותך לאומללה?!" הוא אמר בקול רם מאוד, והדגיש את המילה 'אותך', הוא גרם לזה להישמע כאילו אני מתרכזת בעצמי כל הזמן. "ובכלל, את מבינה אותי בקטע הזה, בעצמך אמרת, תני לי לעשות את הטעויות שלי" הוא היה שקט יותר.
"יודע מה? תעשה, בוא, תשתה כמה שבא לך, תעשה מה שבא לך, אלו החיים שלך, אין לי זכות להתערב"
"נו, לא יכולת להגיע למסקנה הזאת מהתחלה והיינו חוסכים את השיחה הזאת?" הוא היה מרוצה מעצמו,
"כמו שאמרתי, אלו החיים שלך ואין לי זכות להתערב... גם אתה אל תתערב בחיים שלי יותר, ויודע מה? בוא בכלל ניפרד, ככה לא נהיה קשורים יותר ואני לא אפריע לך להרוס לעצמך את החיים... אתה יכול לדחוף את האלכוהול שלך לאתה יודע איפה, אם אי פעם אתה תעיר לי על הסיגריות או על האלכוהול שוב, אני נשבעת שאני הולכת ומספרת לאמא שלך שאתה שותה ומעשן" איימתי, אבל התכוונתי לכל מילה, התחלתי להכין את עצמי לעובדה שכנראה ניפרד אחרי המשפט הזה, הוא כבר הוכיח שהאלכוהול חשוב לו ממני.
הוא היה בשוק ממה שאמרתי, לקח לו כמה שניות לענות "את רצינית?" הוא שאל, עדיין מופתע.
"כמו התקף לב"
"את רוצה להיפרד?" הוא שאל חושש
"לא, אבל אם זה ממשיך ככה אז אולי עדיף, זה לא מגיע לי ממך... אתה יכול להיות מדוכא כמה שבא לך, אבל לא מגיע לי חבר שסגור כל הזמן, ומשתכר כל הזמן, וגורם לי ללכת לישון בוכה בגללו, ולרצות להקיא בגללו"
"להקיא?" הוא שוב נבהל
"לא עבר כל כך הרבה זמן, כל פעם שמשהו רע קורה יש לי רצון להקיא, אני לפעמים רק מסתכלת על השירותים ומתאפקת..." הרגשתי מטומטמת שאני חושפת את זה בפניו, שאני מספרת לו כל כך הרבה והוא לא מספר לי כלום.
"אז באמת לא מגיע לך מישהו כמוני" הוא נראה נבוך, הוא נראה מיוסר, הקול שלו נשמע כמו בבוקר שדיברנו בטלפון, כאילו גם עכשיו הוא סובל מכאבים.
"אני אוהבת אותך... בבקשה תפסיק עם זה, אני לא יודעת אם אני אעמוד שוב בלראות אותך ככה... אני כבר לא מסוגלת להתמודד עם זה..." התחננתי
"תפסיקי לבכות" הוא אמר, אחר כך הוא התיישב על המיטה לידי וניגב לי את הדמעות באצבעות הרכות שלו.
"תפסיק לשתות" לחשתי, הוא רק חיבק אותי חזק אליו ולא ענה... גם לא לחצתי עליו לענות, אבל הבטחתי לעצמי משהו אחד... בפעם הבאה שהוא משתכר, זאת תהיה אני שתעזוב אותו.
"ילדים בואו לאכול!" אבא צעק מלמטה, לקח לנו כמה שניות לקום, רציתי להישאר בחיבוק שלו, הרגשתי כאילו אני לא אזכה לעוד אחד כזה אחרי היום בערב... אני פשוט יודעת שהוא לא יפסיק עם זה.
ירדנו למטה, הכל היה ערוך על השולחן וכולם התיישבו כבר.
"פעם ראשונה שאנחנו רואים את החבר שלך ליאב" שרה אמרה, לא חייכתי אליה, רק הסתכלתי עליה ולא עניתי.
"אסף" הוא חייך אליה
"אה! אחד חדש?" היא שאלה בכוונה כדי לעקוץ
"דווקא לא, תתפלאי הוא החזיק מעמד עם הפסיכופטית ארבעה חודשים" חייכתי חיוך ציני
"אפשר לא לעשות את זה היום?" אורית שאלה בכעס
"אני לא מבינה מה יש לילדה הזאת, היא שונאת אותי" שרה אמרה בשקט, כאילו לעצמה, בכלל בכלל בלי כוונה שאורית ואבא ישמעו ויכעסו עליי! בכלל בכלל לא.
"מעניין למה" לחשתי גם אני באותו טון.
"ליאב תעלי לחדר שלך עכשיו! נימאס לי כבר! ואת אמא תפסיקי אוקי? מתחיל להימאס עליי כל העניין הזה!" אורית צעקה על שתינו.
"למה אני עולה למעלה? עוד לא אכלתי, ובכלל, את אם כבר זו שצריכה לעלות למעלה! הכל בגללך! מה סיפרת להם בכלל?! הם לא סבא וסבתא שלי! וזה לא עניינם מה קורה לי בחיים! העיקר לסבים ולסבתות שלי לא סיפרתם כי כל כך התביישתם בי, אבל דווקא לאלה ששונאים אותי גם ככה סיפרתם! את אשמה בהכל!" צרחתי עליה, לא האמנתי בכלל שאמרתי לה את זה... אני מניחה שזה בגלל שהייתי נסערת עוד קודם בגלל אסף, וזה היה הקש ששבר את גב הגמל.
"טוב עכשיו גם לי נימאס, ליאב עכשיו למעלה!" אבא צעק, הרגשתי איך דמעות מציפות אותי... אבא? דווקא הוא?... הוא אמור להיות לצידי, אני הבת שלו...
"אני עוד אחטוף התקף לב מאיך שהיא מתנהגת!" שרה אמרה
"אה אז אני נשארת, לא הייתי רוצה לפספס את זה" אמרתי לה ברשעות, כמובן שאני לא מאחלת לה למות, אבל רציתי לגרום לה להרגיש רע, ולהגיד את המילה האחרונה.
"שמעת את זה אבי?! נכשלת בחינוך שלה, אני מצטערת לומר לך" היא זייפה מבט פגוע, אבא הסתכל עליה כועס, אבל נראה שהוא לא כעס עליה, אלא עליי.
"כן אבא, באמת נכשלת בחינוך שלי" אמרתי בתחושת מחנק שלא עזבה אותי, אסף נראה כאילו ממש לא נוח לו, אבל לא חשבתי עליו.
"תפסיקי לדבר ככה" הוא כעס, אבל ניסה להסתיר את הכעס.
"למה? אני, אתה וכל מי שיושב בשולחן פה יודע את זה, זה כבר מזמן לא סוד, הבת שלך בולמית חותכת ורידים ושרמוטה" הדמעות זלגו מהר והרבה יותר.
"את באמת חושבת שזה מה שאנחנו חושבים עליך?!" הוא צעק עליי
"אתם דואגים להזכיר לי את זה בכל יום, אז כן!" צעקתי חזרה
"על מה את מדברת?" אורית שאלה בשקט
"כל השיחות עם היועצת, הדיבור הזה שלכם כשאתם חושבים שאני לא שמה לב, אם פתאום אני לא רעבה, או הולכת לשירותים אחרי האוכל, אם אסף בא לישון פה, או אם אני נראית לכם קצת לא שמחה," התחלתי לומר ועצרתי לכמה שניות, הם שתקו, "אתם כל פעם מפחדים שאני אחזור לכל זה, שאני אלך להקיא, או אנסה להתאבד שוב, או שאני אשכב עם אסף או משהו כזה!" שמעתי את השיעול של אסף במילים האחרונות, הוא כבר הרגיש ממש לא בנוח.
"אתם מתביישים בי, כאילו אם מישהו ידע... אם ליאל תדע, רק שלא תיקח דוגמא נכון? שלא תהיה כמו אחותה, כי זה דבר כל כך רע... או שסבא וסבתא ידעו עליי, כי אם הם ידעו שיש להם נכדה כזו, שהילדה הקטנה שלהם כבר לא ילדה, הם יחטפו התקף לב או משהו... כאילו אני איזו מפלצת. עברתי לפה כדי להשאיר הכל מאחורה, אבל אתם לא נותנים לי, דוחפים לי פסיכולוגים ופסיכיאטרים ויועצים, תיכף גם אני אקבל כדורים, הפסיכולוגית כבר המליצה על זה הרבה פעמים, אבל לא אמרתי לכם, כי לא רציתי כדורים, וידעתי שתכריחו אותי... כי אני חולה עדיין, כי אני דפוקה וזה לא יעבור" ניסיתי להשתלט על הנשימות שלי, הכל פתאום יצא החוצה, הכל... כל מה ששמרתי מהם.
אורית ואבא כבר התיישבו, הם הסתכלו אחד על השני במבטים מאשימים.
הכעס בפנים של אבא התחלף למבט מלא רגשות אשם, אף אחד מהם בכלל לא הסתכל עליי.
יואל נראה שקוע בכלל בעולם אחר, אף פעם הוא לא היה מדבר כשאני נמצאת, הוא תמיד היה מחייך ואומר שלום, אבל חוץ מזה? לפעמים זה עדיף על שרה, שהדיבור היחידי שלה זה בעקיצות.
שרה נראתה מרוצה, אבל עם זאת גם בשוק.
הזזתי את הכיסא, והלכתי לאט למדרגות, שמעתי את אסף קם והולך אחריי, לפני שהוא הספיק להגיע אליי כבר ננעלתי בשירותים, נשענתי על הדלת ובכיתי את הכל החוצה.
"ליאב?" שמעתי אותו מחוץ לדלת, "אני מצטער... ואני רק מוסיף לך עם השתייה שלי... אני אידיוט, באמת... למה לא סיפרת לי על העניין עם הכדורים? ועל מה שאת מרגישה אליהם?" הוא שאל, הוא נשמע קרוב, כאילו הוא גם יושב על יד הדלת, כנראה הוא שמע את הקולות של הבכי שלי והבין שאני נשענת על הדלת ובוכה.
רציתי לענות לו, אבל לא הצלחתי לדבר.
"אני... באמת מצטער" הוא אמר שוב, "תני לי להיכנס, אני יודע על מה את חושבת" הוא אמר פתאום, זה גרם לי להפסיק שניה לבכות, ואז מה שהוא אמר התבהר.
הסתכלתי על השירותים שהיו מולי, אני... מה זה כבר משנה? אם אני אקיא זה לא באמת ישנה משהו.
"ליאב בבקשה תפתחי" הוא התחנן, פתאום קול של בהירות אמר לי לעצור, לא לזרוק את כל החודשים האלה לפח.
מיד פתחתי לו את הדלת, כדי שלא ייתן לי להקיא.
הוא נכנס וחיבק אותי חזק, לא הפסקתי לבכות, הוא מיד שטף לי את הפנים במים קרים, זה לא עזר... עדיין בכיתי.
הוא הוביל אותי לחדר, והתיישב איתי על המיטה שלי... אני חושבת שבכיתי בתוך החיבוק שלו איזה רבע שעה, עד שכבר לא היו לי דמעות, ובטח שלא אוויר.
"בואי" הוא לחש, הוא השכיב אותי על המיטה ושכב לידי, הוא שם מעלינו את השמיכה וליטף לי את השיער.
דמעות עדיין יצאו, זה היה בלתי נשלט.
"אני כמעט..." לא יכולתי להגיד את המילה
"תשני, את תרגישי יותר טוב שתקומי" הוא אמר, כאילו הוא כבר ידע מה באתי להגיד... כאילו הוא... סלח.
"אני כל כך חלשה" כיסיתי את הפנים בידיים, התביישתי בעצמי.
"את האדם הכי חזק שאני מכיר" הוא חייך
"על מה אתה מדבר? אני כמעט הקאתי עכשיו, הרצון היה כל כך חזק... כמעט זרקתי הכל לפח"
"אבל את לא, השתלטת על עצמך, אז זה אומר שאת חזקה" הוא אמר בביטחון שכזה, כאילו הוא האמין בי, הוא באמת חשב שאני חזקה.
"אנחנו נצא בערב ואת תרגישי יותר טוב, לכי לישון" הוא האיץ בי, הקשבתי לו, עצמתי עיניים וחיכיתי להירדם כשהיד שלו מגנה עליי מכל מה שקרה עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Another Story