פרק 53
אנחנו מה שאנחנו בוחרים להיות, עצובים, שמחים, אבל הכי הרבה פוחדים.
אני לא זוכרת עוד תקופה כמו זו, אושר וכאב מתערבבים לתחושה נוראית של פחד, וזה השלב שכבר נמאס לי לבחור מה להיות, שאני כבר ממש רוצה לזרום עם זה.
יש לי הכל עכשיו, חבר, משפחה עומדת, ציונים בינתיים אחלה, חברים מדיי פעם טובים... אז למה אני מרגישה ריקנות כזאת? כאילו הדברים האלה לא מספיקים כדי שאני אוכל לקום בבוקר ולחייך, העולם שלי עדיין לא בנוי.
אני חושבת שיכולה להיות רק סיבה אחת, משהו בכל המשוואה הזאת של האושר חסר, משהו שגיליתי שדיי חשוב – אני. שכחתי כבר מי הייתי לפני ש... כשאהבתי את עצמי, כשלא הייתי בוכה אף פעם, כשהראש לא היה מתמלא מחשבות אפלות, וזיכרונות כואבים מאיזה לילה מעורפל... נהפכתי לכאב של עצמי, נתתי לו להשתלט עליי במשך שנה, ועכשיו אני רוצה לחזור להיות כמו שהייתי.
אני יודעת, זה בלתי אפשרי, כלום כבר לא יהיה כמו פעם... ואין יום שאני לא תוהה מה היה קורה אם לא הייתי בורחת, אם הייתי נשארת בפתח תקווה, ואין יום שאני לא מודה על ההחלטה הזאת, כלום לא נשאר בשבילי במקום ההוא, רק אישה מסכנה שאני נוהגת לקרוא לה אמא.
"על מה את חושבת?" אסף הפריע לי באמצע השיר, לא שמתי לב כמה זמן עבר מתחילת ההפסקה הגדולה... וישבתי לבד.
"שום דבר חשוב..." אני מניחה שזה נכון
"הוא עוזב היום, ואני מתחרפן מזה... הם נזכרו לספר לי שהם מתגרשים רק אחרי שהם כבר עשו את זה, אני שונא אותם" הוא דיבר בכעס, חשבתי על כמה שאני מפגרת, מה אני מתרכזת בעצמי כשהוא עובר דבר כזה?
"אני מצטערת... אתה רוצה להיות אצלי, או שאני אבוא להיות איתך?" הורדתי את האוזניות.
"אני אתקשר אליך אחרי שהוא ילך... לא בא לי להתמודד עם זה... הכנתי את עצמי הרבה זמן וזה עדיין הגיע בהפתעה"
"הלוואי ויכולתי לעשות משהו שיגרום לך להרגיש טוב יותר..." הייתי נותנת הכל...
"זה בסדר... אני לא יודע רק מה נעשה עכשיו... עזבי כסף, עוד מעט חג, ואין לי חשק לזה, וגם לא נראה לי שנחגוג... כי זה תמיד עם המשפחה של אבא, ומצד אמא זו רק סבתא שלי, דודה שלי ושני בני דודים..."
"זה יותר טוב מהחג שלי הולך להיות" צחקתי
"וואי... שמונה ימים עם השתי גופות האלה... מה תעשי?" שוב הכיוון השתנה אליי
"חשבתי... אממ... לבוא אליך" אבל לפי מה שהוא מתאר זה גם לא רעיון טוב.
"בואי לא נחגוג וזהו" הוא צחק, אבל לי זה דווקא נראה כמו רעיון מעולה!, "אני צוחק כן? אני לא יכול לא לחגוג" כן... אסף ואלוהים חברים מאוד טובים, אין כזה דבר שאסף לא יחגוג.
"אז... נחגוג כל זמן שלומדים, ואז בחופש... יאו!" צעקתי, הברקה עלתה לראשי!
"מה יש?" הוא שאל
"יש לך כסף? נגיד איזה ארבע מאות שקל?" שאלתי
"כן... למה?" הוא היה מבולבל
"מה אם... נלך שנינו בחופש... לאיזה בית מלון חמוד... רק שנינו, ונחגוג שם?" העיניים שלי נתלו בו מלאות תקווה שיסכים! זו ההברקה הכי מבריקה שלי כבר הרבה זמן.
"אממ... זה דווקא אחלה רעיון, אבל ירשו לך? את יודעת... אני ואת... בית מלון... חדר, מיטה..." הוא מרמז על משהו?
"כבר אמרתי לך, הם יודעים שזה לא יקרה כל כך מהר, וגם אתה" הדגשתי את השתי מילים האחרונות.
"אל תדאגי לא חשבתי אחרת" הוא צחק, "רוצה שנגיד לכולם? או רק שנינו?"
"אין לי בעיה עם כולם, אבל אני ואתה באותו חדר?" שאלתי כדי לוודא, "ברור מה נראה לך?" הוא הרגיע.
הצלצול שוב הרס את השיחה, מזג האוויר בחוץ היה חמים, לא כמו בקיץ, אבל גם לא ממש קר, כולם היו עדיין עם חולצות קצרות, בכל זאת... סתיו באילת זה כמו אביב בצפון.
כל השיעור הייתי מרוכזת בדף, ציירתי... לא הקשבתי למילה ממה שהמורה אמרה.
"מה את מציירת שם?" אסף שאל, שוב החלפנו מקומות כל אחד עם שכניו, לדעתי שני כבר התעצבנה, אני כל הזמן עושה לה את זה... זו פעם אחרונה אני מקווה.
"סתם.." הייתי מרוכזת בדף, ציירתי את אופליה, זו הדמות הספרותית האהובה עליי מהמחזה האהוב עליי.
אופליה הייתה אהובתו של המלט, אחרי שהמלט רצח את אבא שלה היא השתגעה לגמרי... יום אחד היא הלכה לקטוף פרחים, ולאחר מכן הגופה שלה נמצאה צפה על פני המים מתחת לעץ ערבה, לא ידוע אם היא התאבדה או נפלה ומתה.
הדמות בציור שלי הייתה שלווה, מתחת לעץ ערבה, בנהר מלא פרחים.
"פריקית" הוא צחק, הסרתי את העיניים מהציור והסתכלתי עליו, חייכתי והנדתי את הראש.
למה לעזאזל אני מרגישה ככה? כל כך רע לי... והמחשבה שזה בגלל הכדורים עלתה בראשי, אבל אבא כבר אמר לי שזה מתחיל להשפיע רק אחרי שבועיים ככה, והפסיכולוגית אמרה שזה לא בגלל זה.
מה שזה לא יהיה... אני חייבת להפסיק להיות כזאת אגואיסטית, הבעיות שלי לעומת הבעיות של אסף הן קטנות, ודיכאון לא משתווה לגירושים.
יום שישי הגיע. גאד כמה שרציתי להיקבר.
מחר, מחר זה היום שבו, בדיוק לפני שנה, הכל נגמר. או התחיל, תלוי איך מסתכלים על זה.
אבא לא מרשה לי לנסוע עם כולם לבית מלון, למרות שהבטחתי לו שאני אשן עם הבנות ולא עם אסף, הוא לא ממש מאמין לי, וחושב שאני צריכה לחגוג עם כולם. אז כולם נוסעים לבית מלון, ואני פה בחופש... לבד.
המצב של אסף השבוע היה נוראי, הוא בכה לי דיי הרבה, ואני עדיין ממשיכה להיות מרוכזת רק בעצמי.
המצב כרגע דיי מוזר.
מצד אחד אני דיי מדוכאת, ואיך לא? יש לי את כל הסיבות להיות, בייחוד היום ומחר, מצד שני, התרופות התחילו להשפיע, והמצב קצת יותר מאוזן. אני חייבת להודות שטעיתי, זה כרגע עושה את המצב קצת יותר קל, לא, אני לא מאושרת, ואפילו לא קרובה לזה, אבל אני מניחה שבלי התרופות הייתי מוצאת את עצמי עכשיו שוכבת על המיטה ובוכה עד שאני אירדם.
ישבתי עם כולם מסביב לשולחן, מתלבטת ביני לבין עצמי אם לצאת היום, זה ממש לא יום שצריך לחגוג, או לציין, אבל אולי עדיף להיות בחוץ ולהסיח את הדעת מאשר לשבת בבית ולפחד תוך כדי בכי.
כולם היו שקטים במיוחד היום, בקושי אכלתי. אני לא יודעת אם הם יודעים שזה היום או שסתם נדמה לי שהם שקטים, בכל מקרה... אני מניחה שאני צריכה להתחיל לדבר לפניי שאני אתפגר ממחשבות.
"אסף יכול היום לבוא לישון פה?" שאלתי בשקט, החלטתי שעדיף שאני אצא, חוץ מזה... יהיה היום אלכוהול, ואני חייבת לשתות היום... כמה אגואיסטי מצידי לתכנן מראש שאני אשתכר למוות היום בזמן שחבר שלי מנסה רק בשבילי להיגמל מהמנהג הזה. אבל אני בטוחה שהוא יבין, אני פשוט לא מסוגלת להיות פיקחת.
אני גם מניחה שהוא יבין... בכל מקרה, אם הם ירשו והוא יבוא לישון פה אני לא יודעת כמה אני אשתה, אם בכלל... יש גבול לגועליות שלי.
"את יודעת שאני שונא שהוא ישן פה, ואני כבר אמרתי לך שאני לא מרשה שתישנו באותה מיטה ו-"
"אבא אנחנו לא נעשה כלום, בייחוד לא היום... אני פשוט לא מסוגלת לישון היום לבד" אמרתי עם ראש מושפל, אני מניחה שהם לא יודעים איזה יום היום.
"קרה משהו?" הוא שאל, אורית הייתה קשובה, וליאל סתם התעמקה בטלויזיה.
"אני מפחדת לישון לבד" אמרתי אפילו יותר בשקט ממקודם.
"מה זאת אומרת? את כל לילה ישנה לבד... את מוכנה להסביר כבר מה קרה?" הוא כעס מעט מההתחמקויות שלי, דווקא מזה ניסיתי להתחמק בפתיחת השיחה הזאת, ודווקא לכאן היא הובילה.
"מחר לפני שנה..." לא היה צורך להמשיך את המשפט, הסתכלתי על אבא בהיסוס, הוא שתק, הוא היה אפילו קצת מופתע. אורית גם הסתכלה עליי, במבט מרחם, מבט ששנאתי כל כך.
"אוקי... הוא יכול לבוא, אם את צריכה משהו רק תגידי" אורית ענתה במקומו, לא עניתי לה בכלל, רק פיניתי את הצלחת ועליתי לחדר.
שכבתי במיטה בתקווה להירדם, ובידיעה שגם אם אני אצליח להירדם... נעים זה לא ממש יהיה.
בזמן ששכבתי במיטה רצו לי פלאשבקים מאותו יום.
המגע הכואב שלו, החדירות שלו כמו סכין שחותכת את כולי מבפנים, כאבים בגב שנדמה שלא עברו עד היום.
הייתי חייבת להתקלח, הרגשתי מגעילה רק מעצם הזיכרון, וידעתי שאני חייבת לישון כדי להיות ערנית בלילה, לא מספיק כולם חושבים שאני איזו ילדה מוזרה בגלל השקט שלי היום, אפילו את אסף העפתי, בעדינות כמובן, לא אמרתי לו למה... אני מניחה שניסיתי להתחמק מזה כמה שיכולתי. כנראה בגלל זה היה הדיכאון הזה השבוע, ידעתי איזה יום עומד להגיע, ודחיתי את המחשבה ככל שיכולתי.
שפשפתי כל אזור בגוף שלי כאילו המגע הנגוע הזה הדביק אותי במחלה כמו כלבת או אפילו יותר גרוע, הדמעות התערבבו עם המים שקשה היה לדעת אם אני באמת בוכה.
יצאתי מהמקלחת ונכנסתי מתחת לשמיכה, למרות החום. המסנג'ר פעל, וכבר ראיתי את ההודעה מאור... לא עניתי אפילו.
שכבתי, עדיין הפלאשבקים המשיכו להציק לי... איך שתי העובדות ההן מצאו אותי, איך קמתי בלי תחתונים וחזייה... כמה בכיתי כשנכנסתי הביתה. שירותים, סכינים, בתי חולים, מוות, כן... כל השאר היסטוריה.
ירדו קצת דמעות, פחות משציפיתי.
"ליאב?" קול ילדותי העיר אותי.
"מה השעה?" שאלתי מבולבלת, "שבע" ליאל ענתה. להפתעתי לא היו לי בכלל סיוטים, למעשה אני אפילו לא חלמתי.
שטפתי פנים והתקשרתי לאסף.
"חשבתי שאת כועסת עליי או משהו" הוא ענה
"לא... סתם קצת לא היה לי מצב רוח היום... אתה רוצה לבוא לישון אצלי?" שאלתי
"אני מעדיף לישון בבית... את יודעת בגלל אמא שלי וכאלה..." אני מבינה אותו...
"אה... אוקי, אז אני אראה אותך בערב?" שאלתי כשדמעה חצופה יצאה החוצה, פשוט לא רציתי לישון לבד...
"כן, הם שותים היום" הוא נשמע קצת כאילו הוא מבקש רשות למשהו
"תעשה מה שבא לך... אני הולכת לאכול ביי" אמרתי, אבל חיכיתי לתשובה.
"שניה ליאב! מה קרה משהו? עשיתי משהו?" הוא היה מבולבל
"לא... באמת שלא" עניתי, כבר לא הצלחתי לשלוט בעצמי, הדמעות זלגו כמו ברז דולף.
"הכל בסדר?" הוא שאל
"כן... אני מצטערת אני לא התכוונתי להיות כל כך רעה היום... מצטערת" אמרתי מנסה לשלוט על הפנים שלי.
"זה בסדר... טוב אני אראה אותך היום, בתיאבון יפה שלי" הוא אמר
"ביי" אמרתי במהירות וניתקתי, בשנייה שניתקתי פשוט שחררתי את המחנק ובכיתי, אני אפילו לא יודעת אם זה בגללו, או בגלל היום הזה, או שילוב של הכל יחד...
"היי" הוא חייך אלי ונתן לי נשיקה קטנה בפה.
הוא הלך להתיישב על המקלטים הקטנים האלה שבקופ"ח, בזמן שאני הלכתי לבן שימזוג לי וודקה.
"את שותה? אל תעשי לו את זה... הוא לא שותה רק בשבילך" בן הטיף לי, אז לקחתי ומזגתי לעצמי וודקה לבד... לא אמרתי לו מילה.
מזגתי חצי כוס וודקה וכוס של מיץ תפוזים, כשעושים את זה בשוטים ההשפעה יותר מהירה לפי מה ששמעתי, למי איכפת לנסות? רק שאני אהיה שיכורה כבר.
לקחתי חצי מהוודקה שהייתה בכוס בשלוק אחד, התחלתי להשתעל מלא! כמעט נחנקתי! זה כל כך מגעיל!
שתיתי מיד מהמיץ בכוס השנייה, ואז שתיתי בשלוק שני את מה שנשאר בכוס.
"מה את עושה?!" אסף בא ברגע שהוא ראה אותי שותה.
"משחקת סוליטר" הייתי צינית, אני שונאת להיות כזאת, אבל אני צריכה לשתות אז שלא יפריע.
"את כל כך צבועה" הוא אמר בנימה של כעס שהכרתי כבר...
"אתה ממש מגזים אתה לא חושב?" לא היה לי כוח אפילו... פשוט מזגתי לי עוד שוט כפול ומיץ תפוזים.
"אני לא מאמין! אני מדבר איתך ואת פשוט ממשיכה!" מזל שהיינו רחוקים מכולם, רק בן וסער היו קצת קרובים, אבל הם לא נראה לי שמעו משהו.
שתיתי את מה שהיה בכוס בשוט ואז את המיץ תפוזים, נחנקת כמו מקודם.
"למה את שותה ככה? את מנסה להשתכר בכוונה? כדי להחזיר לי או משהו?" הוא שאל קצת יותר רגוע.
"אסף לא הכל קשור אליך!" אויש... משפט שלא רציתי להגיד.
"לא, אבל זה תמיד קשור אליך נכון? ההורים שלי התגרשו ומה שאת עושה זה להשתכר?" הופתעתי מהנימה הרגועה.
"מצטערת... לא התכוונתי... אבל בבקשה תעזוב אותי" יותר התחננתי מביקשתי.
"מה קרה לך את מוכנה להסביר?" הוא ניסה לחבק אותי ולמנוע ממני למזוג את שוט, אבל הדפתי אותו ומזגתי, הוא פשוט התעצבן והלך משם לכולם.
שתיתי עוד שני שוטים. לדעתי תוך 10 דקות שתיתי יותר משבע שותים. בדרך כלל זה כלום, אבל הוודקה הפעם הייתה גרועה, אחרי חמש שוטים כבר הרגשתי מסטולה, וכמה דקות אחרי שסיימתי לשתות כבר התחלתי לאבד את עצמי לגמרי.
"ליאב גמרה את הוודקה" עמית צחקה, צחקתי איתה, נקרעתי מצחוק האמת.
"כשכולם עברו מהמקלט הקטן לכניסה של הקופת חולים, אני לא הצלחתי לעמוד ממש וללכת.
כמעט נפלתי אבל אז מישהו תפס אותי, כשהרמתי את הראש, מה שממש ממש כאב, ראיתי שזה היה אסף... והוא אפילו לא הסתכל עליי.
הוא לקח אותי ליד כולם והושיב אותי, הוא השעין אותי עליו. כולם צחקו ודיברו כמו מוזרים, גם הם היו קצת שיכורים... לא כמוני, אבל כמעט. כולם חוץ מאסף בכל אופן.
אני לא יודעת מה קרה אחרי זה, ההשפעה של הוודקה התחזקה וכבר לא זכרתי כלום, כשהתחלתי להתפקח קצת הלכתי באמצע הרחוב, מישהו דיי גרר אותי, ישר נבהלתי, אבל כשהרמתי את הראש בבהלה זה היה אסף.
"כואב לי הראש" יללתי
"מגיע לך" הוא ענה בקרירות
"מה השעה?"
"כמעט חמש... " שיט... עכשיו רשמית זה היום.
"אני מפחדת" זה האלכוהול דיבר ממני, אני לא רוצה שהוא ישן איתי אם הוא לא רוצה, שישן עם אמא שלו בבית, זה יותר חשוב עכשיו.
"ממה?" הוא שאל
"שאני אירדם ויהיו לי סיוטים..." אני נשמעת כמו ילדה קטנה
"אלו רק חלומות... את רוצה שאני אשן איתך?" הוא שאל קצת מיואש
"הוא יתפוס אותי שוב" הרגשתי דמעות עולות, הקול שלי רעד ואני חושבת שהוא שמע את זה, הוא חיבק אותי קצת.
"הוא לא, אני אשן איתך היום הכל יהיה בסדר" שנאתי את עצמי על זה, אבל לא התווכחתי איתו, הפחד לישון לבד גבר על ההיגיון...
אחרי כמה דקות היינו אצלי בבית, התגנבנו בשקט למעלה ונכנסנו לישון, הוא היה קצת מרוחק. אני חושבת שהוא כעס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Another Story