הפרק הפעם ממש ממש קצר, ואני גם לא מבטיחה שיהיה פרק שבוע הבא... תקופה עמוסה מדיי של עבודה, עבודה במתמטיקה ותיאוריה, ואין לי זמן לסיפור... (לא אפילו לא שעה ביום).
מצטערת...
פרק 54
קמתי בצרחות, בעטתי והרבצתי כדי שהוא ילך ממני, כדי שיפסיק להכאיב לי.
בחלום נדמה היה שלא הצלחתי לזוז או לצעוק, אבל אני חושבת שבכל זאת עשיתי את זה כי אסף היה מעליי מבוהל.
הוא שאל אותי אם אני בסדר, אבל אני התרחקתי ממנו והעפתי את הידיים שלו ממני... הראש התפוצץ לי, והרגשתי כאילו אני עוד שניה מקיאה.
קפצתי מהמיטה אל השירותים, תפסתי את האסלה חזק כדי לא ליפול בטעות ופשוט הקאתי, בלי סוף. כמה אירוני הא?
הכל התחיל להתבהר, זה היה עוד סיוט...מוזר, חשבתי שהכדורים אמורים למנוע את זה, אבל אני מניחה שזה "אמור לקחת זמן" כמו שאבא והפסיכולוגית אומרים, כמה אני עוד יכולה לחכות?
הבכי נרגע קצת, למרות שכשאני מקיאה הדמעות עולות אוטומטי, אבל ככה זה היה תמיד.
"את בסדר?" אסף נראה מנומנם אבל מבוהל, הוא תפס לי את השיערות למן קוקו מפוזר, שם לי יד על הגב, בדיוק איפה שכואב...
"אל תיגע בי" ביקשתי, הבנתי כמה מגעיל אני נשמעת, "בבקשה". הידיים שלו כבר לא היו עליי, הוא רק אסף לי את השיער עם גומייה שהייתה על שפת הכיור.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי מבולבלת, באמת שלא הצלחתי להיזכר בכלום, רק שהתחלתי לשתות עוד כוס ועוד כוס, ושאני ואסף רבנו... כמו תמיד.
"פחדת לישון לבד" הוא נשמע קשה יותר, ולא רך ודואג כמו מקודם.
"מצטערת" מלמלתי, זהו, אני חושבת שסיימתי להקיא לבינתיים...
"באמת אסף, אני מצטערת על הכל... אבל הייתי חייבת לשתות היום" התחננתי שדווקא הוא יבין אותי.
"אני אלך עכשיו" הוא אמר אחרי כמה שניות, שכבר עברתי לכיור לשטוף פנים
"מה? למה?"
"את בסדר עכשיו, ולא ממש בא לי להישאר פה"
"נו אסף אנחנו לא יכולים לדבר על זה או משהו? אל תשאיר אותי לבד"
"את שומעת את עצמך? 'אל תשאיר אותי לבד' עלאק, את נשמעת כמו ילדה קטנה, וגם דיי מתנהגת ככה" הוא אמר כועס, לא נעלבתי מזה... בעצם אולי קצת, אבל הוא צדק, אני באמת ילדה קטנה.
הוא יצא מהחדר, בלי להגיד ביי או משהו, הוא פשוט הלך והשאיר אותי לבד.
השעה הייתה רק עשר בבוקר, מוקדם יחסית ליום שבת, נשכבתי על המיטה, לא... לא בכיתי, נשכבתי על הצד והסתכלתי על הקיר, המחשבות רצו לי במהירות מטורפת, כל כך מטורפת עד שכבר לא חשבתי על כלום.
אחרי כמה דקות, אולי שתיים, שנמשכו הרבה זמן, שמעתי את הדלת מאחורי נפתחת.
"אני ממש מצטער... למה לא אמרת לי?" הוא דיבר בשקט, הדיבור הלוחש והמפוחד שלו שבר אותי, לא יודעת למה, אבל פשוט כיווצתי את כל שרירי הפנים, ואחרי כמה שניות רטיבות מלאה אותן.
"את בסדר?" הוא שאל, הוא התיישב על המיטה וליטף לי את הראש, מזיז קצוות שיער רטובות מהפנים שלי.
נשארתי באותו מקום, המיטה רעדה, כנראה בגלל שגם הגוף שלי. הכל היה כל כך מוזר, כמו הרגעים האלה שאתה שוכח לרגע איפה אתה נמצא, ונכנס למין מצב רובוטי כזה, וכשאתה שם לב שאתה לא מרגיש כלום או חושב על כלום אתה מתעורר, אבל לא הרגשתי שאני עומדת להתעורר.
"ליאבי אני באמת מצטער" הסתובבתי אליו.
"איך גילית?" שאלתי בטון סולח, אני מקווה שהוא הבין
"אבא שלך התחיל להודות לי על זה שישנתי איתך, לא הבנתי מה הוא רוצה ואז הוא אמר לי..."
"פה גדול"
"מה פה גדול? את זאת שהיית אמורה לספר לי, למה לא עשית את זה?"
"כן כי רק אותי אתה צריך עכשיו על הראש"
"חתיכת סתומה את חושבת שאת מכבידה עליי? זה שההורים שלי מתגרשים לא אומר ששאר העולם לא קיים יותר, ובמיוחד את, כל השבוע את איתי ועוזרת לי, אז את באמת חושבת שאני לא אעזור לך?" הוא התעצבן, אבל אני שונאת להכביד עם הבעיות שלי.
"זה דפוק, בכלל לא רצית לישון פה, ואני שותה לך ככה, כשאתה הפסקת בשבילי... רק בגלל דבר כל כך מטומטם"
"מטומטם? איך את יכולה לקרוא לזה מטומטם? כשאני חושב מה שעבר עליך בא לי למות רק בגלל שלא יכולתי למנוע את זה, אז את? אני לא רוצה לחשוב איך את מרגישה, וזה לא מטומטם, מישהו בא והרג לך את הנשמה, יש לך את כל הזכות שבעולם להכביד עליי עם זה, או איך שלא תרצי לקרוא לזה"
"אני מצטערת שלא אמרתי לך... וששתיתי ככה זה היה טיפשי"
"זה נכון... אם היית אומרת לי הייתי נשאר איתך או היינו עושים איזה משהו... אבל זה בסדר... אפשר לומר שאנחנו דיי פיטים עכשיו כן?" הוא חייך עם עיניי עגל.
"אפשר לומר" צחקתי קצת.
ישבנו כמעט כל היום בחדר, דיברנו, התנשקנו, בכינו... טוב אני בכיתי, הוא רק היה חמוד וחיבק אותי, דיברנו גם על אותו יום, הרגשתי צורך לדבר על זה.
כל יום ראשון עבר בשקט, השגרה התחילה לתפוס את עצמה והימים כבר נראו לי אותו הדבר.
לא ישנתי בלילה, האופוריה תפסה אותי משום מה, זה היה מוזר לאור הצרחות שהתעוררתי איתן.
עישנתי כמו קיטור בהפסקות, למרות האופוריה והחיוכים, למרות היום שעבר עליי ועל אסף אתמול, למרות שהתרופות מתחילות להשפיע... הדיכאון לא עזב אותי, היום במיוחד נתקעתי בעבר, לפני חודשיים חשבתי שהילדה שעזבתי בפתח תקווה כן הצליחה להתאבד באותו יום, והיא כן מתה, אבל היום אני חושבת שהיא הצליחה לחיות איכשהו ומצאה אותי, כי אני לא מרגישה שהשתניתי מאז.
צריך להיות נואשים מאוד כדי לנסות להתאבד, כרגע אני מרגישה כמעט נואשת כמו שהייתי, אבל אני לא אעשה לעצמי כלום, כי בקטע הזה אולי קצת התבגרתי, בכל זאת... עוד שבועיים אני בת שש עשרה.
את יומולדת חמש עשרה אפילו לא חגגתי, לא היה לי למה לחגוג, הרגשתי כמו מישהי בת ארבעים בלי שמחת חיים, כי מישהו לקח ממני את הילדות.
אולי אם הייתי חכמה ואמיצה הייתי מגישה תלונה, אולי היו תופסים אותו... אולי היו סוגרים את המקום הנורא הזה...
כל המחשבות האלה הטריפו אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Another Story