קו האופק.

עצבנית, יותר נכון מאוכזבת. מהאנשים שקרובים אלי

הייתה איזו אישה חכמה שדיברתי איתה במשך חודשיים בשנה שעברה אין צורך לומר שלמדתי ממנה המון. חלפה לה שנה ולפני כמה שבועות פגשתי אותה וסיפרתי לה בקצרה את מאורעות השנה האחרונה ותהליך ההתבגרות המהיר שלי ,אז היא שאלה בכזו ישירות "השאלה היא האם אותם אנשים שאת עושה בשבילם כל כך הרבה יעשו גם בשבילך שאת תצטרכי את העזרה הזו?" ועניתי בשליפה ללא צורך בלחשוב "כן, אני בטוחה".

היום כשאני חושבת על זה לאור החודשים האחרונים אני לא בטוחה שאני יכולה להגיד את זה על כולן, (כמובן שיש אחת שתיים שאני יכולה להגיד שכן!וזה כמובן הדדי!) בעצם אני מודעת לזה שאני לא יכולה להגיד את זה על כולן!!!.

היה לי פצע פתוח שנסגר עם הזמן, פצע שלא רציתי לטפל בו ,רציתי שהזמן יעשה את שלו אך לאור המאורעות החלטתי בכל אופן לפתוח אותו וכשפתחתי זה כאב כל כך, הרגשתי איך הדמעות חונקות את הגרון שלי, הרגשתי את אותה תחושה כמו אז כמו שהוא רק נפתח, תפסתי את עצמי והמשכתי לפתוח אותו, סיימתי הרגשתי הקלה! נכון! אבל יום אחר כך הבנתי שזה לא היה שווה כלום , שהייסורים שאני סבלתי מאותו פצע לא עזרו בשיט.

אז נכון ,יכול להיות שציפיתי יותר מדי. אבל הסוציומטיות הזאת משגעת אותי, המחשבה על עצמי ורק על עצמי גורמת לי בחילה. המחשבה שהבעיות של אותו אדם הן מעל כולם ,המחשבה שצריך לנחם אותו וכשאר צריך לנחם אותו אז זו המשימה היחידה אין עוד דבר אחר, העובדה שאתה מפתח שיחה עם אותו אדם הוא מדבר רק על עצמו (למרות שגם אתה צריך לדבר עם מישהו) לא נותן להשחיל מילה.

מאכזב, מעצבן, אגואיסטי, סוציומטי, אנכי תקראו לזה איך שאתם לא רוצים אני חושבת שזה מעשה הכי לא חברי בעולם! במיוחד עם עברת כל כך הרבה עם אותו אדם!

יהודיה...