אני חיילת בצה"ל. חיילת די טרייה אומנם, אבל אני חיילת. התגייסתי כמו כולם, אולי לא עם מוטיבציה יותר מדי בשמיים, אבל עם מוכנות לתת את מה שצריך למדינה הזו. לא התכוונתי להשתמט. לא תכננתי לעשות בעיות, לא רציתי הקלות ולא תנאי שירות מיוחדים. רציתי להתגייס, לעבור את הטירונות, את הקורסים, לצאת לסדיר ולהשתחרר בידיעה שנתתי100% מעצמי למדינה.
התחלתי את הטירונות, שוב כמו כולם מלאת חששות ופחדים אבל עם המון דרבון ובטחון עצמי שאני אעבור את זה כמו גדולה. אחרי כמה ימים כאבי גב מטורפים דכאו לי את הרוח. הרגשתי כמו נחה, לא הייתי מוסגלת לתפקד, לא הייתי מסוגלת לעמוד, ללכת, לרוץ לשבת ובקושי לשכב. זה היה הסיוט שלי. הגעתי לרופא היחידה עם דמעות בעיניים אחרי לילות ללא שינה, עם קול רגוע תיארתי לו את הבעיה, הרופא שבמהלך כל אותו טיפול היה עסוק במשחק כדורגל ברדיו אפילו לא טרח להרים את העיניים שלו מעיתון הבוקר. הוא תקתק משהו במחשב הוציא מרשם לכדורים ושלח אותי לדרכי. הכדורים גרמו לי לבחילות נוראיות ורק החמירו את כאבי הגב, בוכה ומיואשת פניתי למפקדת בבקשה לראות רופא אחר, אחרי שעות של תחנונים היא הסכימה לפנות אותי לביקור רופא, גם שם הרופא לא התייחס אליי במיוחד, החליט שאני רק עוד חיילת שרודפת אחרי "גימלים", הביא לי שלושה ושלח אותי לדרכי.
לא ביקשתי גימלים. לא ביקשתי הקלות. ביקשתי אבחון וטיפול.
חזרתי לעוד שבוע בבסיס, קיבלנו נשק כבד שרק הוסיף על הכאב בגב, כבר לא ידעתי לאן לקבור את עצמי, כל בוקר התחיל בדמעות ובלילה הכרית כבר הייתה ספוגה בהן עוד לפני שהספקתי להרדם. חזרתי שוב למרפאה,בתקווה קלושה שאצליח לעורר רגש הזדהות ולו הכי קטן ואולי לקבל סוף סוף טיפול כלשהו, הרופא שוב הביט בי בזלזול, צעק עליי שאפסיק לעשות הצגות ושאתרגל לחיות עם הכאב, התעמתתי איתו, צעקתי עליו שהגיע הזמן שיעשה את העבודה שלו ויאבחן אותי, כי אם רופא לא עושה את זה אז מי עוד? הוא בתמורה צעק שאיננו מוכן לבדוק אותי ורשם לי הפנייה לאורטופד. יצאתי מהמשרד בהרגשה של ניצחון, עכשיו אולי יהיה סוף לפרשה.
חיכיתי לתור אצל האורטופד כמו שרוב הבנות מחכות לחתונה שלהן, ואז המפקדת הודיעה לי שהיא לא משחררת אותי לתור אצלו, שנקבע ל9 בבוקר בגלל שב5 בערב יש טקס השבעה.
הרגשתי שבורה, יכולתי לראות בעיני רוחי עוד שבועה של התייסרות, אבל ניסיתי להיות חזקה, הטירונות עוד שנייה נגמרת, יאלה נסבול טיפה.
אחרי הטקס יצאנו ליום מטווחים. עד אותו יום לא יריתי בכלל, הנשק הכאיב לי ולא הייתי מסוגלת להרימו, אבל המפקדת צעקה עליי שאני חייבת, שאחרת לא אעבור טירונות ואצטרך לעשותה שוב. בכיתי לה, את כל הנשמה שפכתי, כל כך כאב לי, בקושי יכולתי להתיישר, ובכל זאת היא הכריחה אותי להשכב על הבטון הקר, להרים את הנשק הכבד ולירות, ההדף של הירייה שיתק אותי לכמה שניות, כל הגב שלי בער, חשבתי שאני מעדיפה לחטוף כדור מאשר לירות עוד אחד. הכאב היה בלתי נסבל. אבל היא הכריחה אותי להמשיך, בין אם היא עמדה מאחוריי והרגשתי את הצל המאיים ואת החיוך המלגלג ובין אם חיילת אחרת החזיקה אותי שלא אפול, הייתי חייבת להמשיך לירות. זה היה סיוט.
אבל הסיוט נגמר. סיימתי טירונות והתחילו הקורסים. קיוויתי שהנה, מסגרת חדשה והנה הכל ישתנה. המוטיבציה טיפסה לשמיים. הרגשתי שהתפקיד שלי באמת משמעותי, כל כך רציתי לבצע אותו, הייתי מוכנה לעשות הכל בשביל להתגבר על הכאב והנה האורטופד היה רק במרחק יום.
לאורטופד הפנו אותי לחיפה, 4 שעות מהבסיס, ומהבסיס שחררו אותי באיחור ורק במזל לא פספסתי את הרופא. אותו בחור חביב אומנם לא צעק עליי אבל התייחס אליי כאל עוד חיילת שרודפת אחרי הקלות. מישש פה, מישש שם וסבבה , הנה פטור מנשק ארוך ושמירות בישיבה. למה כואב לי? אלוהים יודע. מה עושים עם הכאב? תשאלו גם את זה.
חזרתי לבסיס, יומיים סבלתי מכאבים עד שביום השלישי באה המכה, התמוטטתי באמצע שיעור, נשכבתי על הרצפה בהתקף פרכוסים לא מסוגלת לשלוט בעצמי. מיידית פינו אותי למיון והחום רק טיפס וטיפס. לא הייתי מסוגלת לשכב, הגב שלי בער, הרגשתי כאילו כל עצם מתרסקת בתוכי. התפתלתי ורעדתי ובכיתי. פחדתי, הייתי לבד, החונכת הייתה עסוקה בהודעות עם החבר.
במיון התברר שיש לי החמרה של דלקת בדרכי השתן שהגיע לשחלות ולכליות. שחררו אותי הביתה, עכשיו אני בבית ועוד חצי שעה אני מתאשפזת שוב. למה? כי במיון רשמו לי תרופות לא מתאימות.
אשפוז שני בפחות משבוע, שוב בית חולים, שוב מחטים ואנשים לא מוכרים שפולשים לפרטיות של הגוף שלי. פעם הייתי בן אדם חזק, ועכשיו אני שבר כלי, לא אכלתי ארוחה שלמה כבר שבועות, לא זוכרת מתי פעם אחרונה שהשינה שלי לא הייתה טרופה. הצבא זה הסיוט הכי גדול שלי.
ועכשיו אני שואלת את בכירי הצבא, כל הקצינים המפקדים ואנשי הממשלה, תגידו לי איך, איך ילדה או ילד בני 18 ישרתו עם מוטיבציה גבוהה? מאיפה הם יביאו אותה?
הטרטורים הבלתי פוסקים של השבועות האחרונים והכאבים שחוויתי רמסו את כל המוטיבציה והרצון שהיו לי, אני בזה למוסד הצבאי ולכל מה שהוא כולל, לכביכול ערכים הצבועים שלו ולשטיפת מוח שהוא עושה לבני נוער על מנת לגרום להם להתגייס.
אני לא מוכנה לתת את ה100% שלי ולקבל יחס של חיה.
הרופא בבסיס שלי, מבחינתי הוא פושע. הוא רשם תרופה לא נכונה ולא נתן לי טיפול. הוא בן זונה שמגיע לו להרקב בכלא כי בגללו איבדתי את הבריאות שלי, אני בסיכון לעקרות. אני מבטיחה שאני ארמוס אותו, אני אמחק את המוניטין שלו, את השם שלו. הוא לא יצא מזה בזול.
והצבא, שמעסיק את אותו רופא רק כי הוא חוסך להם כסף (כך נאמר ע"י מפקד הבסיס שלי), יכול לנשק לי ת'תחת. הצבא איבד את הכבוד שלי כלפיו. אני לא אתן שום דבר מהחיים שלי לארגון שהרס לי אותם.
ואחרי זה עוד לא מבינים למה אנשים לא רוצים להתגייס. תקראו ותחשבו פעמיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
^_^ worship me