What was meant to be, will always find it's way

אני לא יודעת מה לעשות. איבדתי שפה משותפת עם כולם, אמון, אין לי באף אחד. ומה שווים חברים כשאת מפחדת לחלוק איתם את כל מה שבלב?

לא יודעת מה בדיוק נשבר, אבל אין אפילו בן אדם אחד שאני מסוגלת לדבר איתו. מעבר לשיחת נימוסים של היי וביי, כלום.

אפילו להסתכל בעיניים כואב לי.

כי התאכזבתי, שוב ושוב ושוב. וזה לא זה, אולי אף פעם לא היה. נמאס לי ששופטים אותי, נמאס לי מעצות ומשתיקות מבוכה.

אני רוצה שיקשיבו לי ויהיו איתי בכל החלטה שלי, שיתמכו בי. ואף אחד לא עושה את זה. אף אחד.

אולי משהו דפוק בי. לא יודעת.

ואולי באמת צדקתי מאז ומתמיד, שעדיף להיות לבד, זה פחות כואב.

אני שונאת אותך. ואותך ואותך. כשכבר לא חשבתי שמישהו יכול לפגוע בי, אתם רק הוכחתם כמה טעיתי.

תודה שפתחתם לי את העיניים. אני לא אעצום אותם שוב בחברתכם.