כמו מכה פתאומית חטפתי את זה.
שוק,הלם,פשוט קשה להאמין.
תמיד חשבתי (ואני עדיין חושבת)מה יקרה כשהכל יסתיים,אף פעם לא חשבתי שככה אני אגיב.
כמו מכה פתאומית,פתאום קלטתי שזהו חודשיים וחצי אחרונים,לחץ מטורף עומד להיות,לחץ כמו שמעולם לא היה ואז...
שקט.
שקט מפחיד כזה,כמו השקט שאחרי הסערה,לא שומעים יותר כלום,לא רואים יותר כלום חוץ מהשמיים שניראים לנו בהירים מתמיד ושומעים ברקע את ציוץ הציפורים שמעולם לא עצרנו רגע להקשיב לו.
פתאום יש זמן,אין לאן למהר,פתאום כל החיים עוד לפנינו.
פתאום אתה קולט שאתה כבר לא ילד,ואמא כבר לא תעיר אותך ב6 וחצי כדי שלא תפספס את ההסעה,והיא לא תכין לך סנדוויץ' אחד יותר כי אתה נישאר עד מאוחר בגלל תגבורים,יותר אתה לא תרגיש את ההרגשה הזאת בלילה האחרון של החופש לפני שחוזרים ללמוד,כבר לא תבריז משיעורי היסטוריה או אנגלית,לא תריב יותר עם המורה שלך כי לא הגשת את העבודה בזמן,לא היו לך יותר טיולים שנתיים או ימי פעילות.
כל החיים שלי חיכתי לרגע הזה, ועכשיו כשהוא קרוב כלכך ובו זמנית רחוק כלכך הייתי רוצה לעצור את הזמן.
ולא להגיע לרגע הזה.פתאום הייתי רוצה שיתנו לי עוד קצת,לא הרבה רק עוד קצת להיות ילדה.
מוזר לי לחשוב על זה שאנחנו כל כך קרובים לסיים יב'.
וזה יותר מזה,זה לא רק לסיים יב' זה לסיים 12 שנות לימוד,12 שנים שאליהם כבר התרגלנו.
זה לסיים תקופה,שתמיד נזכור אבל אף פעם לא נוכל לחזור עלייה שוב.
כל אחד כשהיה ילד רק רצה לסיים בצפר,וגם אני רק חיכתי לרגע הזה.
ועכשיו אני רוצה למשוך את הזמן כמה שרק אפשר.
לא רוצה להפוך לחיילת,סתומרת כן רוצה אבל בעתיד, בנתיים אני עוד ילדה,ומדים מסמלים בדיוק את ההפך מילדות.
מרגיש לי כיאלו הזמן עובר לידנו ואנחנו לא שמים לב.
נצלו כל רגע,ותהנו,כי כל יום הוא יום מיוחד ולא יחזור שוב. ;)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
