גיא.

ישבנו בתחנה המרכזית בירושלים ושלג שרה לי.

לא התעמקתי מה היא שרה, הייתי עסוק בחיפושים אחר התער שלי, שנדחפה לתיק אתמול בלילה.

הו! אני יודע מה היא שרה! את 'close to paradise' של פטריק ווטסון!

זנחתי את מלאכת החיפושים, והצטרפתי לשלג.

שרנו שנינו בקול חזק ולא ביישני באמצע התחנה המרכזית בירושלים.

טוב, אולי לא בידיוק באמצע התחנה, אבל היו מספיק אנשים שעיקמו עין למשמע קולינו.

חזרתי לחפש את התער.

"הנה הוא!" נפלט לי.

-"הנה מה?"

-"אממ... הנה ה... עיפרון שלי... הוצאתי אותו כי אני רוצה... אממ... לצייר אותך..." ניסיתי לתרץ ללא הצלחה.

שלג חדת האבחנה שלי זיהתה כי אין זה עיפרון בידי, אלא תער.

התחלתי לבכות, וזו חיבקה וניסתה להרגיע.

-"כמה זמן אתה כבר חותך?" היא שאלה.

שתקתי והתכנסתי בעצמי, מבויש יותר מאי-פעם.

-"סנאי, כמה זמן אתה כבר בעסק הזה?" שאלה שוב, תקופנית הרבה יותר.

היא לקחה את ידי, הזיזה את צמידי ההסוואה וחשפה את עורי, שהיה חבוי כבר כמה שנים.

היא ראתה את כל שמונה-עשר הצלקות.

-" למה אתה עושה את זה?! מה כבר קרה לך?!".

עדיין לא עניתי, רק חשבתי לעצמי עד כמה שאני רוצה למות.

יומיים אחר- כך שלג בלעה שלושים ושלושה כדורי אקמול. אני הולך לקפוץ. ביי.

לדאגנים- אל חשש, זה רק ניסיון בכתיבה.

ביקורת בונה תתקבל בברכה

קשה לי לוותר סתם ככה על הקשר הזה, איך את מצליחה לעשות את זה? אני מקווה שזה לא הסוף...