OMG!

אני פשוט לא מאמינה!

חזרתי עכשיו מאימון שחייה (כןכן, אני בקבוצה או נבחרת, לא יודעת מה זה בדיוק) ו..... אני עדיין מתקשה להאמין ולעכל את זה.

בדרך כלל זה עוד הגיוני 60,65 לעומת כולם שעושים 80,85 אבל כשאני עושה 85?!?!?!?!? מתי בדיוק זה קרה? מה, איפה? פספסתי את זה?

לא, זה קרה בדיוק עכשיו!

עשיתי 85 ברכות, כמעט כמו כולם!

אז כולם עשו 88... סוו וואט?

OMG

סיפרתי לכם כבר שעשיתי 85 ברכות?

OMG

סיפרתי לכם שעשיתי כמו כולם?

עם כולם?

סיפרתי?

אוףףףףף אני עדיין לא מצליחה להבין איך עשיתי את זה.

בהתחלה עשיתי 25 ברכות, התקדמתי ל 40 ברכות והייתי בעננים, כשהצטרפתי לנבחרת עשיתי 65 והייתי הילדה המאושרת בעולם!

אבל 85? ועוד עם פרפר? G_D אני לא יכולה להאמין!!!!!!!!

~

אבל לצערי הרב.... המאמנת שלימדה אותי חתירה, גב, גב קלאסי, קיפר ופרפר(?) עוזבת.....

איך אני ייסתדר בלעדיה?!

*כתבתי 'פרפר' עם סימן שאלה בסוגריים כי גם את זה אני עוד לא מעכלת שאני יודעת.

ואוווו עכשיו כשאני כותבת, אני מגלה כמה עברתי בחצי שנה האחרונה, איך התקדמתי, איך השתפרתי, איך אני מרוצה מעצמי.

למי שאין כוח לחפירות שפשוט ייצא.

מה לעשות. זאת אני. ח-ו-פ-ר-ת-!

בהתחלה (אחרי הניתוח השלישי- ביולי האחרון) עוד בבית חולים, אמא שלי אמרה לי: "עכשיו צריך לחשוב על פעילות ספורט שתעזור לך ומשם רק תעלי".

חשבתי לעצמי באותו רגע 'מה האישה הזאת רוצה ממני? רק עכשיו סיימתי ניתוח. רק עכשיו עברתי 3 ניתוחים. איך אני ייתקדם, לאן? בטח לא בשנתיים וחצי הקרובות',

ואמרתי לה: "בטח, אני לא זזה לשום מקום בחצי שנה הקרובה".

אחרי שלושה שבועות, זה קרה, ההתקפת ספורט שלה התחילה.

"מעכשיו, תתחילי לחשוב איזה ספורט את רוצה".

הרופא המליץ לי על שחייה "כי זה מפתח את כל השרירים". 'עלק', חשבתי לעצמי.

אמא אמרה שהיא תבוא לשחות איתי.

באמת, אמא- לשחות, לא הולך ביחד, ממש לא.

ונחשו מה?

היא שחתה איתי בדיוק 3 פעמים.

ואתם יודעים איך זה המשיך....

כמובן, היא הכריחה אותי לשחות לבד. עכשיו היא רק באה להסתכל "מה זה לא מספיק".

כמובן שהיא העירה לי על השחייה: "לא, זה לא ככה, זה ככה, תקפלי את הזרועות, עוד, עוד, עם הרגליים, עם הרגליים תבעטי.... או... יופי, יותר טוב, אבל יש מה לשפר".

חושבים שישבתי בשקט?

לצערי הרב כן.

על כל הערה שלי היא אמרה "אני הולכת" (עושה הליכה) "את- עושה ספורט כלשהו".

הספורט היחיד שאפשר לעשות בקיץ בלי להזיע הוא כמובן- שחייה. אז לצערי הרב הייתי צריכה לשחות.

היא כל שבוע חזרה על משפט אחד. שכל כך זילזלתי בו. כל כך שנאתי אותו: "זה ישתלם לך, אני מבטיחה".

אמא ראתה שאני לא שוחה בקפידה אז היא החליטה שאני צריכה מורה פרטית. חשבתי שאני ייראה דבילית אם מישהו ילמד אותי לשחות בזמן שכל החברים שלי משחקים במים ונהנים.

סירבתי.

אבל שוב המשפט המעצבן הזה הגיע "זה ישתלם לך, אני מבטיחה". לא יכולתי לעמוד בו. הוא היה מין אויב, ולא רציתי להיכנע לו.

בקושי רב ובעציבות הלכתי למורה הפרטית.

היא כל כך נחמדה ועדינה. אבל ביחד עם זאת כל כך התביישתי ממנה.

התביישתי מהסגנון שלי. ידעתי רק חזה (אני לא סוטה, זה רק סגנון).

בשיעורים הראשוינם שחיתי 10 ברכות רק חזה.

קצת יותר מאוחר שחיתי 18 ברכות עם חתירה קצת.

לאחר מכן שחיתי 30 ברכות עם חזה, חתירה, וגב.

הבנתי שזה לא כ"כ נורא.

יום אחד שחיתי לבד.

היו בברכה עוד 2 בנים מהכיתה שלי שראו אותי וניסו 'להתחיל' איתי.

הם שחו 2 ברכות וראו שאני יותר מהירה מהם, התעייפו וירדו מהרעיון של לשחות.... חחח....

 נסגרה עונת הרחצה ואיתה המורה החליטה שהיא לא מעבירה יותר שיעורים פרטיים.

אמא אמרה לי שחבל להפסיק וש"זה ישתלם, אני מבטיחה".

הצטרפתי לקבוצה של ילדים בכיתה ב' עד ג'. גם כן.

היה שם עוד ילד מכיתה ז'. היחיד שהיה לי משהו במשותף איתו.

עד שהוא עבר לנבחרת ושוב נשארתי לבד למשך חודש.

בחודש הזה למדתי לשחות גב קלאסי.

באותה תקופה כבר שחיתי 45 ברכות.

הרגשתי שינוי. לטובה.

הרגשתי הרבה פחות עצבנית, הרבה פחות מטוחה והרבה יותר חזקה.

באמצע השנה (ינואר בערך) המורה, מנהל ומנהלת הברכה, רצו שאני יעבור לנבחרת כי "את טובה".

גם המאמן ביקש 3 פעמים שאני ייצטרף לנבחרת "יש לך סגנון מעולה".

פשוט חשבתי שהמילים יוצאות להם מהפה בקלות ושהם לא מבינים על מה הם מדברים. שהם שתם מלגלגים עלי.

ובכל זאת, עברתי.

חששתי ברמות. חשבתי שהולכים לקרוע לי את התחת (סליחה).

אבל ידעתי שיש שם את יובל (הילד שעבר לנבחרת- משום מה זה הוא).

נכנסתי ולא ראיתי אותו.

התחלתי להילחץ.

פתאום אני רואה ראש מוכר מבצבץ מעל המים. זה הוא?

הוא קורא בשמי "נועה, מה קורה?". ניסיתי לזהות את הפרצוף אבל ללא הצלחה.

ניסיתי שוב, אך עדיין לא הבנתי מיהו האיש.

אמרתי: "פ'סדר, ומה איתך?".

הוא לא ממש הבין שאני עדיין לא יודעת מי זה.

הוא אמר לי "בואי כנסי". התחלתי להילחץ.

כשהתקרבתי, הבנתי שזה הוא.

אילן.

חייכתי חיוך גדול ונשמתי לרווחה. שאלתי את עצמי מה הוא עושה פה, הוא איתי?

כשהמאמן נתן את התרגיל שנשמע כ"כ מסובך הבנתי שהוא איתי. "400 מטר חימום 3 פרפר חופשי 3 חתירה חופשי 10 נשימות חופשי כל השאר".

הא?

כשכולם היו באמצע שאלתי אותו מה לעשות כי לא הבנתי. הוא אמר לי חתירה. "כמה שאת יכולה".

נרגעתי.

אילן איתי, אני לא הבת היחידה, אני יודעת מה לעשות.

פתאום ראיתי גם את יובל.

נרגעתי לגמרי.

כשהצטרפתי לנבחרת, התרגילי היו כ"כ מסובכים וקשים ועשיתי 40 מתוך 85. כ"כ התאכזבתי מעצמי למרות שידעתי שאם אני יעשה עוד 2 ישברו לי כל העצמות בגוף. ממש ככה.

איך הגעתי למצב שאני יכולה לעשות 85 ברכות. איך?

יש לזה הסבר? זה נורמלי?

זה הגיוני בכלל?

הרופא אומר שמצב הרגל היה מעל הציפיות שלו, הרבה מעל הציפיות שלו.

לטובה.

אני פשוט מאושרת!

אין לכם מושג עד כמה!

שום דבר, אבל שום דבר לא יהרוס לי את המצברוח!

85 ברכות לעזעאזל!

בארע העכבסכג רקדגד

אני לא יודעת איך להגיב!!!!!!!!!

85 ברכות?!

אני כבר ממש לא יודעת.

אני אוהבת מישהו אחר. או אולי בעצם זה רק תירוץ כדי להיות איתו.

אני כל כך אוהבת אותו בתוך ידיד. כל כך כל כך כל כך.

הוא כל- כך מתוק ושנון.

ונראה לי שיש לו 'רגשות כלפי'. אבל למי באמת אכפת מהחשיבה שלי?

אני רוצה להישאר שבוע בבית ולראות מה קורה.

אם הוא מתקשר? סתם מביא שיעורים או גם מדבר? שואל לשלומי? דואג לי?

הוא שחה. רק שחה. והוא נקע את הכתף.

שאלתי לשלומו ב- 50 SMSים, התקשרתי.

הוא דיבר איתי, סיפר לי בדיוק מה קרה.

אמר לי: "אל תדאגי, אני בסדר". זה כל מה שרציתי לשמוע באותו הרגע. שהוא בסדר.

יאאאא מסכן.

אני מקווה שאין לו בלוג ושהוא לא קורא את זה עכשיו.

אבל אם בכל זאת כן (מה שלא נראה לי), תסביר לי מה אנחנו?

ידידים רחוקים? קרובים? חברים?

מה אנחנו?

אני רק רוצה שתדע:

אני יהיה פה בשבילך תמיד!

לא משנה מה יקרה- אתה יכול לסמוך עלי!

כיף לי לדבר איתך, לצחוק איתך, להיות בקרבתך.

כיף לי להיות איתך.

אבל אני ביישנית מדי. אין לי אומץ לשאול אותך.

האם אתה מרגיש אותו דבר?

עריכה- אותו יום:

חשבתי על זה ובעצם, מה הוא מוצא בי?

אני לא יפה.

אני לא חברותית במיוחד.

אני לא ממש מקובלת.

אני לא סבלנית.

אז מה לעזאעל הוא מוצא בי?

(אם הוא מוצא בי.)

אףףף אני כל כך רוצה שהוא ירצה בי משהו.

משהו ממני.